ע"פ 4109/14 בייונג קוטסימונג נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ברק-ארז:

1.

המערער שבפנינו ביקש כי נקל בעונשו, וכך אמנם עשינו, אם כי באופן מתון, בשים לב למכלול הנסיבות של המעשה ושל העושה, כפי שנפרסו לנגד עינינו.

2.

נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ת"פ 13821-04-14, השופטת ק' רג'יניאנו ). כתב האישום ייחס לו שתי עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק זה. המערער, שהוא מהגר עבודה מתאילנד העובד בתחום החקלאות על-פי אשרת שהייה כדין, ביצע את העבירות כלפי מהגר עבודה אחר מארץ זו (להלן: המתלונן ), אשר התקוטט עם עובדים אחרים ששהו במקום (עובר לביצוע העבירה הראשונה) ואף תקף באופן קשה קרוב משפחה של המערער (עובר לביצוע העבירה השנייה).

3.

המערער שהודה כאמור בעבירות שיוחסו לו במסגרת הסדר טיעון, הורשע על-פי הודאתו. במסגרת הטיעון לעונש, עמדה המדינה על חומרת האלימות שבה נקט המתלונן. מנגד, ההגנה עמדה על נסיבותיו הכלכליות הקשות של המערער בארץ מוצאו. מעסיקתו של המערער העידה לטובתו וסיפרה על מסירותו למשפחתו בתאילנד, כך שאת כל משכורתו הוא שלח אליה.

4.

בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם העונש הראוי נע במקרה זה – שבו האירוע הוגדר כ"ספונטני" ונעדר תכנון מוקדם – נע בין עונש מאסר של שנתיים וחצי לחמש שנים וחצי. בהמשך לכך, ובשים לב לקשיים הכלכליים שאליהם נקלעה משפחת המערער והנטל הנוסף הכרוך במאסר מבחינתו כמי שאינו דובר עברית ונעדר יכולת לתקשר עם הסובבים אותו, הושת על המערער עונש מאסר של 30 חודשי מאסר בפועל (מיום מעצרו) וכן 10 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מכל סוג.

5.

בנסיבות העניין מצאנו לנכון לקבל את הערעור, תוך שאנו קובעים כי הרף התחתון של מתחם הענישה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן צריך לעמוד על שנתיים. כידוע, לפי סעיף 40ט לחוק העונשין בין השיקולים שיש להביא בחשבון בקביעת מתחם הענישה נמנים "הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה" (סעיף 40ט(א)(5)) ואף "הקרבה לסייג לאחריות פלילית כאמור בסימן ב' לפרק ה'1" (סעיף 40ט(א)(9)). במקרה זה, מעבר לכך שמדובר היה באירוע "ספונטני" כפי שציין בית המשפט המחוזי, העבירות בוצעו בנסיבות שבהן המערער נחלץ לעזרת מי שהותקף, ואף באופן חמור (במקרה השני). אין בכך כדי לגרוע מאחריותו. אולם, זוהי נסיבה המשפיעה על מתחם הענישה, ומהווה שיקול לקולא מעבר ליסוד של היעדר תכנון.

6.

לבסוף, מאחר שאף אנו סבורים שעונשו של המערער צריך לעמוד על הצד הנמוך של מתחם העונש הראוי במקרה זה – בשים לב לכך שמשפחתו הגיעה אל עברי פי פחת בכל הנוגע לקיום היומיומי שלה ולכך שהוא עתיד להיות מגורש מישראל מיד בתום ריצוי עונשו – אנו מורים על קבלת הערעור ומעמידים את עונש המאסר בפועל של המערער על שנתיים. עונש המאסר על תנאי שהושת עליו נותר בעינו.