ע"פ 4121/02 מרדכי קרן נ. מדינת ישראל

1.המבקש, ששימש כחוקר במשטרת ישראל, חקר ביום 27.10.1998 את המתלוננת. לאחר שסיים את החקירה, הסיע את המתלוננת לביתה. בדרך הציע לעזור לה, ואמר לה: "אם תתני לי אני אתן לך", והניח את ידו על רגלה של המתלוננת. לאחר שהגיעה המתלוננות לביתה, התקשר אליה המבקש ושוב הציע להיפגש, אך המתלוננת סירבה. גם למחרת, התקשר המבקש למתלוננת מספר פעמים.

המשיבה האשימה את המבקש בשתי עבירות: רמזים מגונים, עבירה לפי סעיף 210 לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: "חוק העונשין"), ושימוש לרעה בכוח המשרה, עבירה לפי סעיף 280(1) לחוק העונשין. בית משפט השלום קבע, כי יש לבטל את האישום בגין עבירה של רמזים מגונים, הואיל ועבירה זו נמחקה מחוק העונשין, במסגרת תיקון מספר 4 לחוק. בית המשפט בחן את האפשרות להרשיע את המבקש בעבירה אחרת, שבה לא הואשם המבקש, של הטרדה מינית, עבירה לפי החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח1998- (להלן: "החוק למניעה הטרדה מינית"). בית המשפט סבר, כי יסודות העבירה התקיימו, אלא שאין מקום להפעיל את סמכותו להרשיע את המבקש בעבירה זו.

2.כיוון שכך, טען בא כוח המבקש בבית המשפט קמא, לעניין האישום השני, כי משבוטלה העבירה של רמזים מגונים, והמבקש לא הורשע בעבירה של הטרדה מינית, לא ניתן להרשיעו גם בעבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה. טענה זו נדחתה בבית משפט השלום, מהטעם, כי אין ביטול עבירה אחת מביא מניה וביה לביטולו של אישום בעבירה אחרת. לגופו של עניין, בית המשפט סבר, כי הצעתו של המבקש "לעזור" למתלוננת הועלתה על רקע כוונות מיניות, ולא, כפי שטען המבקש, מתוך רצון להרגיע את המתלוננת. בית המשפט סיכם באומרו:

"דומני כי על רקע ניתוח ההלכה בעניין החוק בדבר מניעת הטרדה מנית... לא יכולה להיות מחלוקת כי בנסיונותיו של הנאשם [המבקש] לקבל טובות הנאה מיניות, התקיים יסוד הפגיעה בזכותה של המתלוננת" (עמוד 97 לפסק-הדין).

משכך, הורשע המבקש בעבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה. על המבקש הושת עונש של שישה חודשי מאסר על תנאי, תשלום קנס כספי בסך 5,000 ש"ח (שניתנים להמרה במאסר) ופיצוי המתלוננת בסכום של 3000 ש"ח. המבקש ערער על פסק הדין של בית המשפט השלום. גם בית המשפט המחוזי סבר, שהרשעה על פי סעיף 280(א) לחוק העונשין אינו מותנה בהרשעה בעבירה אחרת. משכך, והואיל והמבקש לא ערער על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט השלום, הערעור נדחה.

3.בבקשה בפני נטען, כי משהפכו דבריו של המבקש ("אם תתני לי אני אתן לך") ל"מותרים" בעקבות ביטול סעיף 210 לחוק העונשין, ומשלא נקבע - כממצא פוזיטיבי - כי המבקש הטריד את המתלוננת, לא ניתן לומר, כי נפגעה זכות מוגנת של המתלוננת, וממילא לא ניתן להרשיע את המבקש בעבירה לפי סעיף 280(1) לחוק העונשין. המדינה בדעה, כי הזכויות המוגנות בסעיף 280(1) לחוק העונשין, כוללות גם זכויות שאינן מוגנות, כשלעצמן, על ידי איסור פלילי. המדינה סבורה, כי אין נפקות לשאלה אם הורשע המבקש בעבירה אחרת ואם לאו, ודי בממצאים שנקבעו בשתי הערכאות דלמטה כדי להרשיע את המבקש.

4.אין לקבל את טענת המבקש. זכותה של המתלוננת שלא להיות מוטרדת מינית שלא כדין ובדרך בה הוטרדה, היא זכות יסוד הנגזרת מזכותו של כל אדם לכבוד. כאמור, בתי המשפט דלמטה סברו, כי זכות זו של המתלוננת נפגעה משהוטרדה, ולא פעם אחת, על רקע מיני, בין השאר, על ידי אחיזה בגופה. אמנם, בית המשפט השלום החליט שלא להרשיע את המבקש, בסופו של דבר, בעבירות של הטרדה מינית, אלא שאין בכך לבד כדי לשמש "הגנה" למבקש בגין העבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה. כל עבירה - ויסודותיה. נחה דעתי, כי במעשיו של המבקש, במקרה זה, אכן התקיים היסוד, של "... הפוגע בזכותו של אחר", שבסעיף 280(1) לחוק העונשין; ואפילו נלך לשיטתו של בית המשפט קמא שלא הצביע על איסור פלילי נלווה לזכות המוגנת, אין ספק, כי במקרה זה נעשה, על ידי המבקש, שימוש לרעה בסמכותו, שבא לכלל ביטוי במעשה פסול הנגוע באבק שחיתות, ובפגיעה לא רק בזכויות המתלוננת, כי אם גם בזכות הציבור לקיום הליכי חקירה והליכי משפט הוגנים.

הבקשה נדחית.