ע"פ 4124/13 עלי יאסין נ. מדינת ישראל

השופט נ' סולברג:

1.

ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 18216-08-12; כב' השופט כ' סעב ) בגדרו הושת על המערער עונש של 24 חודשי מאסר, מאסר על-תנאי, 10 חודשי פסילת רישיון נהיגה בפועל, פסילת רישיון נהיגה על-תנאי, וקנס בסך של 5,000 ₪. כמו כן חוייב המערער בפיצוי כספי למתלונן בסך של 5,000 ₪.

כתב האישום

2.

המערער הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן ובו שני אישומים. על-פי הראשון, בצהרי יום 22.4.2012 יצא קטין, תלמיד כתה י"א, מבית הספר, על מנת לקנות פלאפל בקיוסק הנמצא בסמוך. באותה שעה הגיע המערער למקום, כאשר הוא נוהג באופנוע שטח, ללא רישיון נהיגה, ללא פוליסת ביטוח, ועמו אדם נוסף. השניים ירדו מן האופנוע, המערער פנה אל הקטין, ולאחר שהחליף עִמו מספר מילים – ללא כל סיבה או התגרות מצד הקטין – שלף המערער סכין קפיצית מכיס מכנסיו ודקר את הקטין ברגלו השמאלית. הקטין הובהל לבית החולים ונזקק לטיפול רפואי בחתך בירכו, שאורכו 3- 4 ס"מ ועומקו 3 ס"מ . המערער וחברו נמלטו מן המקום על גבי האופנוע.

3.

על-פי האישום השני, המיוחס לשני נאשמים נוספים זולת המערער (להלן: הנאשם 2 ו- הנאשם 3 ), ביום 9.8.2012 בסביבות השעה 15:30 נסע אחמד אבו אל היג'א בדרכו חזרה מהעבודה לתמרה, כשעִמו במכוניתו המערער ואדם נוסף, קטין. בהגיעם לגשר שבכניסה לתמרה הגיעה מולם מכונית שבה נהג הנאשם 3, וזה סימן לאחמד לעצור את מכוניתו. השניים יצאו ממכוניותיהם תוך כדי ויכוח על רקע של סכסוך עסקי, ואז ניגש הנאשם 3 אל אחמד ונתן לו מכה על ידו השמאלית באמצעות מפתח צינורות שהחזיק בידו. המערער והקטין יצאו מן המכונית, ואחמד ביקש מהם לחזור על מנת שלא יתפתח עימות. בשלב זה הגיע למקום הנאשם 2, אחיו של הנאשם 3, ירד ממכוניתו, נטל את חפירה מרכבו של אחמד, ובאמצעותו הכה את המערער בראשו, וגרם לו לשבר ולדימום. המערער נטל גם הוא את חפירה והכה באמצעותו את נאשם 2 על ראשו, על כתפו ועל ידו השמאלית, וגרם לו לשבר בשורש כף יד שמאל, לחתך באמה ולחתך נוסף במצח.

גזר הדין של בית המשפט המחוזי

4.

בגזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על החומרה היתרה הנודעת לעבירות האלימות מעין אלה שביצע המערער, ופסק כי מבין שיקולי הענישה השונים, בנסיבות העניין דנן, לשיקולי ההרתעה והגמול יש ליתן את הבכורה. זאת, על-אף חשיבותו של שיקול השיקום, ובשים לב לתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המערער, לפיו ללא מעורבות טיפולית אינטנסיבית, קיים סיכוי גבוה להישנות מעשים אלימים ואגרסיביים מצדו, לנוכח העדר יציבות בחייו, נטייתו למעשים לא מחושבים, והעדר גורם סמכותי מציב גבולות. שירות המבחן התלבט בגיבוש עמדתו, וציין כי במידה ובית המשפט יראה לנכון לאפשר למערער אופציה שיקומית, אזי ימליץ על העמדתו בצו מבחן. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי מדובר בשני פרטי אישום, וכי האירוע נשוא האישום השני התרחש בצורה ספונטאנית ללא תכנון מוקדם, וחלקו של המערער באותו אירוע שונה מחלקו של הנאשם 2, שכן המערער לא היה התוקף הראשון באותו עימות, אלא החל בהכאת הנאשם 2 רק לאחר שהלה תקף אותו וגרם לו לפציעה חמורה. לזכות המערער הביא בית המשפט המחוזי בחשבון את לקיחת האחריות על ידו, ההודאה, הבעת החרטה, והחסכון בזמן השיפוטי. כמו כן ציין בית המשפט את גילו הצעיר של המערער, עברו הנקי ונסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות. מכאן הערעור שלפנינו.

עיקרי הטענות בערעור

5.

המערער קובל נגד העונש שהושת עליו. לטענתו, חרף העובדה שתיקון מס' 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: תיקון 113 ) חל בעניינו, לא יִשם בית המשפט המחוזי את הוראותיו בכך שלא קבע מתחם עונש הולם ולא העניק, במסגרת שיקולי הענישה, את המשקל הראוי לנסיבות השונות כמותווה בהוראות התיקון. לטענתו, אילו פעל בית המשפט המחוזי בהתאם להוראות התיקון, היה גוזר עליו עונש קל יותר. עוד טוען המערער כי העונש שהושת עליו (24 חודשי מאסר בפועל) חמור בהשוואה לעונש שהוטל על הנאשם 2 (12 חודשי מאסר בפועל), משום שהמערער הכה את הנאשם 2 רק לאחר שהלה תקף אותו בצורה קשה וגרם לחבלה חמורה בראשו. ב"כ המערער ציין כי המערער עודנו צעיר, בן 20, נסיבות חייו קשות, לעומת הנאשם 2 שלחובתו 3 הרשעות קודמות, בין היתר בעבירות אלימות, וקבלת האחריות מצדו הייתה באופן חלקי בלבד. בתמצית: אין הצדקה לפער שבין עונשו של המערער, לבין עונשו של הנאשם 2, וכמו כן מן הראוי להעניק בכורה לשיקול השיקום. מנגד, מבקש ב"כ המשיבה שלא להתערב בעונש. אמנם קיים קושי בכך שבית המשפט המחוזי לא יישם את הוראות תיקון 113, אולם העונש שהושת על המערער הוא סביר ואיננו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה.

דיון והכרעה

6.

אכן, נפלה טעות בגזר הדין בכך שלא יושמו הוראות תיקון 113. ברם, בית המשפט המחוזי מנה את כל נסיבות העניין – אלו של המעשים ואלו של העושים –

ונימק את שיקוליו שהביאוהו לגזור את העונש כפי שעשה. באופן הזה ניתן להעביר את גזר הדין תחת שבט הביקורת הערעורית. כך עשינו, ומצאנו את שיקולי בית המשפט המחוזי נכונים ומאוזנים, ואת גזר הדין מצאנו הולם ותואם את מדיניות הענישה הראויה. לא היה בטעות האמורה כדי לקפח את המערער. כעולה מהרשעתו, ידיו רב לו באלימות. אמנם חלקו של הנאשם 2 באישום השני היה חמור מחלקו של המערער, אשר עשה את מה שעשה בתגובה לתקיפתו על-ידי הנאשם 2, אך לרועץ עומדת למערער הרשעתו באישום הראשון, ארבעה חודשים קודם לכן. סתם כך דקר קטין. האופי האלים של המערער ניכר במעשיו ועולה מתסקיר שרות המבחן. המערער נהג כמתואר על אופנוע שטח בלי רישיון ובלי ביטוח, ודומה כי אין מורא החוק עליו. את הפיצוי הכספי לקטין לא שילם. המערער מסרב להשתתף בתכנית טיפולית בבית הסוהר, ועל רקע זה נראית טענתו על הצורך בענישה שיקומית, סתמית. המערער זקוק לטיפול, ויש להצטער על חוסר שיתוף הפעולה אשר מגביר את הסכנה להישנות מעשים אלימים בעתיד. על כל פנים, בדין נענש כפי שנקבע בגזר הדין. לפיכך הערעור נדחה.