ע"פ 4141/04 עאמר אבו דייה נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ביניש :

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בנצרת, על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין התשל"ז-1977. בית המשפט המחוזי גזר עליו בגין הרשעתו עונש של 12 שנות מאסר לריצוי בפועל בצירוף מאסר על תנאי לשלוש שנים. על עונש המאסר הוגש הערעור שלפנינו.

הרקע למעשה בו קופדו חיי אחיו של המערער הינו סכסוך בין שני האחים שהתפתח לקטטה אלימה. בשיאה של הקטטה נעץ המערער בעוצמה רבה אולר בצווארו של אחיו וגרם בכך למותו. האחים היו שכנים שגרו בדירות סמוכות, וביום הארוע, אגב ביצוע עבודה בחצר ביתו של המערער, פגעה כף של טרקטור בקיר דירתו של המנוח. מיד לאחר מכן התפתח ויכוח, כתוצאה מכעסו של המנוח, הוחלפו דברי נאצה, המנוח והמערער התנפלו איש על אחיו, כשהמנוח אוחז בידו סכין מטבח גדולה והמערער הרים קרש גדול. לאחר שהצליחו הנוכחים במקום להפריד בין השניים ולהוציא את הסכין מידי המנוח ואת הקרש מידיו של המערער, שוב התחדשה הקטטה ואז שלף המערער מכיס מכנסיו אולר, ודקר את אחיו דקירה קטלנית.

בגזר דינו עמד בית המשפט המחוזי על הנסיבות הקשות של הארוע ועל התוצאות המכאיבות למשפחות של שני המעורבים. עם זאת, הביע עמדה לפיה יש להגיב בחומרה על השימוש באלימות ובסכין כאמצעי לפתרון סכסוכים. בנסיבות אלה, גזר בית המשפט על המערער את העונש האמור של 12 שנות מאסר לריצוי בפועל.

בפנינו טען בא-כוחו של המערער כל שניתן כדי לשכנענו להקל בעונשו של מרשו. הוא הדגיש את גילויי האלימות מצד המנוח, ואת העובדה שהמנוח עובר לארוע נופף בסכין מטבח, ואף התבטא כאילו יש בכוונתו להרוג את המערער. טענות אלה היו גם בפני בית המשפט המחוזי אשר סבר כי בנסיבות הענין, כיוון שהאחים הניצים הופרדו, אין לתת משקל יתר לעובדה שהמנוח החזיק בידו סכין בשלב מוקדם יותר של הקטטה. לא מצאנו עילה להתערב בעונש שהושת על המערער. העונש אשר הושת על המערער אינו קל, והוא אכן נידון לתקופת מאסר ממושכת. אולם עונש זה אינו חמור יתר על המידה; בידוע הוא שמעשי הריגה שונים זה מזה מבחינת ההתנהגות של המבצעים, יש בהם מעשים הקרובים באופיים למעשים של התרשלות חמורה, ויש הקרובים לעבירת הרצח בחומרתם בשל רמת המודעות הגבוהה לסיכון הנשקף לחיי אדם. עניינו של המערער קרוב יותר לסוג האחרון.

בנסיבות אלה, אף שרואים אנו לנגד עינינו את הטרגדיה שנגרמה למשפחת המערער, למשפחת המנוח, לאמם ולאחיהם של המעורבים, אנו סבורים כי יש לתת יתר משקל לשיקולי הגמול וההרתעה בענישה, ולפיכך, איננו רואים להתערב כדי להקל בעונשו של המערער.

הערעור נדחה.