ע"פ 4149/12פלוני נ. מדינת ישראל

השופט נ' הנדל:

1.

לפנינו ערעור על גזר הדין שניתן כנגד המערערים בבית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט צ' גורפינקל ) ביום 23.4.12 בת"פ 22977-10-11. המערערים הורשעו בעבירת שוד בנסיבות מחמירות (בחבורה ותוך שימוש בסכין) לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. בית המשפט המחוזי גזר על המערער בע"פ 4149/12 (להלן: המערער 1 ) שנתיים מאסר בפועל החל מיום מעצרו (3.10.2011) וכן 18 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים עבירת שוד או עבירות אלימות או רכוש מסוג פשע. כן חוייב מערער 1 בפיצוי המתלונן בסך של 1500 ₪. על המערער בע"פ 4697/12 (להלן: המערער 2 ) נגזרו 3.5 שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו

(3.10.2011) וכן 18 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים עבירת שוד או עבירות אלימות או רכוש מסוג פשע. בנוסף חוייב מערער 2 בפיצוי המתלונן בסך של 3000 ₪. שני המערערים מבקשים לקצר את תקופת המאסר בפועל שהוטלה עליהם. ערעורו של מערער 1 מכוון גם כנגד תקופת המאסר המותנה.

2.

ואלו הן עובדות המקרה. המערערים הם ילידי אריתריאה ובגדר מבקשי מקלט בארץ. בליל 3.10.2011 הגיעו השניים לדרך מנחם בגין בת"א שם פגשו באדם אחר (להלן: המתלונן ) אשר בכיסו ארנק ובו 1800$ ו-324 ₪. המערערים החליטו לשדוד את רכושו של המתלונן ולשם כך הכו אותו בכל חלקי גופו. מערער 1, יליד אוגוסט 1994, שהיה קטין בעת המעשה, תלש את שרשראות הזהב שענד המתלונן על צווארו ואיים עליו בסכין בעוד מערער 2, בגיר יליד 1984, חובט בפניו ונוטל מכיסו את הארנק. המערערים איימו על המתלונן כי יהרגו אותו ואז נמלטו מהמקום כשברשותם הארנק ושרשראות הזהב של המתלונן. הוגש כתב אישום כנגד המערערים. לפני שמיעת הראיות הודיעו באי כוחם של המערערים כי הגיעו להסדר טיעון לפיו יודו בכתב אישום מתוקן, אולם לבסוף חזר בו מערער 2 מכוונתו ובעקבותיו עשה כן גם מערער 1. כאשר שבו וביקשו להודות בכתב אישום מתוקן סירבה לכך התביעה ונשמעו הראיות בתיק. בית המשפט המחוזי אף חשש כי ההודאות לא היו כנות. בהכרעת הדין הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער 2 ולאחר קבלת תסקיר שירות המבחן לנוער הרשיע גם את המערער 1. בגזר הדין ציין בית המשפט את החומרה הטמונה בעבירת השוד וכן את היות המערערים מבקשי מקלט אשר "במקום להכיר תודה למדינה על הכנסתם לתחומה, ניצלו... את שהותם לביצוע עבירות שוד". לחובתו של מערער 2 נזקפה עובדת היותו הגורם הדומיננטי באירוע, ולחובת מערער 1, הקטין, נזקפה העובדה כי הוא זה שהחל במסכת האלימות והחזיק בסכין. לצד זאת, נשקלו לזכותו שיקולי שיקום מתוך קביעה כי "השיקול של נסיון שיקום הקטין הינו שיקול לא פחות ערך משיקול ההלימה בין חומרת העבירה לתוצאות המעשה".

בא כוח מערער 1 מבקש להקל בעונשו של מרשו בטענה כי לא ניתן משקל ראוי לעובדת היות המערער קטין בעת ביצוע העבירה. לדבריו, הושפע הקטין מהמערער הבגיר הן באירוע עצמו והן בנסיגתו מהסדר הטיעון שהוצע להם. בא כוחו של מערער 2 טוען גם הוא כנגד חומרת העונש וחולק על קביעת בית המשפט בעמ' 54 לגזר הדין ולפיה חלקו של מרשו באירוע היה גדול מחלקו של מערער 1. לעומת זאת, ביקשה באת כוח המדינה להותיר את העונשים שנגזרו על המערערים על כנם תוך הדגשת חומרת העבירה.

3.

המערערים שלפנינו הורשעו בעבירת שוד בגין תקיפת אדם, מבקש מקלט אחר, ונטילת רכושו. פגיעתם של המערערים במתלונן לא הייתה רכושית בלבד, וגם לא פיזית בלבד אלא אף נפשית. בעדותו בבית המשפט תיאר המתלונן כיצד הותקף באכזריות מלפנים ומאחור ואת החשש שלו פן יידקר מהסכין. לדבריו "הייתי בתדהמה, הם אמרו לי 'אני אהרוג אותך'... אני אמרתי לו [למערער 1] שאני מכיר אותו, ועשיתי לך טובה, ואתה לא צריך לעשות לי ככה. דיברתי על הטובה כשנתתי לו לאכול במסעדה כשהוא היה זקוק לאוכל". המערערים במעשיהם החמורים גמלו רעה תחת טובה לא רק למתלונן אותו תקפו כי אם גם לחברה ולמדינה ממנה הם מבקשים מקלט. בדבריו לפנינו טען בא כוחו של מערער 2 כי יש לזקוף לזכות המערערים את היותם מבקשי מקלט, אנשים אשר מתוך מצוקות שונות נאלצו לצאת מארצם וממולדתם לארץ זרה. אולם עובדה זו לא רק שאינה מצדדת בהקלה עם המערערים אלא אף מהווה שיקול של ממש לחומרה. כמובן, הכל מחוייבים בכיבוד החוק ובשמירה על קיומו של שלטון החוק. אולם, דווקא מאלה אשר מבקשים לשהות בארץ ברשות ניתן לצפות להקפדה על נורמות בסיסיות. דרישה זו מהווה מעין תנאי למבקש להסתופף בצילה של המדינה וליהנות מפירותיה.

עבירה כזו בה מותקף מי שכל חטאו היה ביציאתו לרשות הרבים, ועל בסיס זה נבחר לקרבן, יש בה כדי להרתיע אדם מלצאת מד' אמות ביתו. על כן, מדיניות הענישה הראויה חייבת לתקן את אי הצדק ולגרום להרתעת העבריינים תחת הרתעתם של אלה אשר נפלו קרבן. הדין אינו מעניק רשיון לנהוג בדרך לא דרך בקרבנות רכוש פוטנציאליים. העונשים שהוטלו על המערערים מקיימים תכלית זו. תקופות המאסר שנגזרו על המערערים אינן מצויות בטווח העליון של הענישה המקובלת בעבירות דומות. גם אם יהיה בידינו לקבל את טענת מערער 2 כי חלקו באירוע היה קטן מכפי שנקבע, הרי שבהתחשב במבחן העושה והמעשה, העונש שהוטל עליו עודנו נמצא בהלימה לחומרת המעשה אשר בוצע בצוותא. גם נסיבותיו האישיות של מערער 1 נשקלו היטב – קטינותו מצד אחד והעובדה שהתקשה לקחת אחריות על מעשיו מצד שני. תקופת המאסר שנגזרה עליו מאזנת בין מכלול השיקולים בעניינו, לקולא ולחומרא. כמו כן, הפער באורך תקופת המאסר בין שני המערערים נותן ביטוי להיות האחד קטין והשני מבוגר ממנו בכעשר שנים. המסקנה היא שלא נפלה טעות המצדיקה התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

4.

הערעור נדחה.