ע"פ 4149/13 שמעון אוחיון נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 21290-08-11, השופטת ר' פרידמן-פלדמן ) מיום 30.4.2013.

2.

המבקש הורשע, על פי הודאתו בהסדר טיעון, במספר עבירות של מתן שוחד (סעיף 291 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) (להלן: חוק העונשין )); מספר עבירות של סיוע לעשיית מעשה העלול להפיץ מחלה (סעיף 218 בנסיבות סעיף 31 לחוק העונשין); נהיגה בפזיזות ורשלנות (338(א)(1) לחוק העונשין) ושיבוש מהלכי משפט (סעיף 244 לחוק העונשין).

3.

על פי כתב האישום המתוקן (בפעם החמישית), בתמצית, המבקש, קָשַר קֶשֵר יחד עם שני מאבטחים במחסום אל-ג'יב (להלן: המחסום ), מפקד המחסום ונהג משאית נוסף, להעברה שלא כדין של כלי רכב דרך המחסום אל תוך שטח ישראל.

4.

על פי עובדות האישום הראשון , ביום 20.7.2011 נערכו תיאומים בין אחד מהמאבטחים לבין המבקש בנוגע להעברה של משאית דרך המחסום. למחרת, וידא אותו המאבטח סיור באזור על מנת לוודא שרכב חוליית הפיקוד אינו באזור, ואז הודיעו המאבטח והמבקש לנהג המשאית להגיע למחסום. לשם העברת המשאית, שלא הופיעה ברשימת המורשים ונכנסה לשטח ישראל שלא כדין מבלי שנבדקה תכולתה, שילמו החבורה לעובדי המחסום סכום שאינו ידוע. המבקש היה מודע לחילופי הכספים, אולם לא היה מעורב בסיכום או בהעברת סכום הכסף לידי עובדי המחסום. באישום זה מואשם המבקש בעבירות של מתן שוחד וסיוע לעשיית מעשה העלול להפיץ מחלה.

5.

על פי עובדות האישום השני , ביום 27.7.2011 נערכו תיאומים להעברת משאית נוספת דרך המחסום, בדומה לאישום הראשון. שלושה ימים לאחר מכן, סמוך לשעה 20:30, הגיעה המשאית משטח הרשות הפלסטינית לעבר המחסום, במטרה לעבור דרכו אל שטח ישראל, וזאת על אף שבדומה לאישום הראשון היא אינה מורשית. במהלך התרחשות האירועים, שהו בקרבת המחסום שני שוטרים מהמחלקה לחקירת שוטרים ושני אנשי היחידה לפיקוח הצומח והחי במשרד החקלאות. לאחר שהמשאית עברה את המחסום, החלו הארבעה במעקב רכוב אחריה בתוך שטח ישראל. לאור הנסיעה, נסע המבקש ברכבו הפרטי בסמוך למשאית, במטרה ללוותה. בסמוך לכניסה לירושלים, נצמד הרכב העוקב אל המשאית, ואנשי יחידת הצומח והחי הורו למשאית תוך שימוש במערכת כריזה לעצור בשולי הדרך. נהג המשאית התעלם מההוראה, הגביר את מהירותו והחל מרדף במהירות גבוהה של למעלה מ- 110 קמ"ש . במהלך המרדף, ניסה נהג המשאית לנגח את הרכב העוקב, נסע נגד כיוון התנועה בכביש חד סטרי, חצה צומת ברמזור אדום. במהלך הנרדף, המבקש עשה שימוש ברכבו כדי לחסום את השוטרים מלרדוף אחר המשאית. יש לציין כי התמורה הכספית שניתנה לעובדי המחסום לשם העברת המשאית לשטח ישראל נעשתה בדומה לאישום הראשון בידיעתו, אולם ללא מעורבותו. באישום זה מואשם המבקש בעבירות של מתן שוחד, סיוע לעשיית מעשה העלול להפיץ מחלה, נהיגה בפזיזות ורשלנות ושיבוש מהלכי משפט.

6.

על פי עובדות האישום השלישי , במהלך כתשעה שבועות, פעם או פעמיים בשבוע, נערכו תיאומים לשם העברת משאיות במחסום, באופן דומה כמפורט באישומים הקודמים. באישום זה מואשם המבקש בעבירות של מתן שוחד וסיוע לעשיית מעשה העלול להפיץ מחלה.

7.

ביום 5.7.2012, הורשע על פי הודאתו בכתב האישום המתוקן. בטרם גזירת עונשו, הורה בית המשפט כי יוגש תסקיר מבחן בעניינו. במסגרת תסקיר המבחן, נכתב כי המבקש נשוי ואב לשניים, ושוהה במעצר בית מחודש ספטמבר 2011. כיום הוא עובד בחנות השייכת לאחיו. עוד נכתב בתסקיר כי על פי התרשמות קצינת המבחן וחוות דעת פסיכיאטרית, המבקש סובל מבעיות נפשיות והפרעה פוסט טראומתית, ונמצא בעיצומו של הליך טיפולי לאור זאת. לבסוף, לעניין העבירות בהן הורשע, נכתב בתסקיר המבחן כי המבקש מקבל אחריות מלאה על מעשיו ומביע חרטה כנה. עוד נכתב כי חלקו של המבקש בעבירה היה קטן ושולי, אשר נבע משיקול דעת מוטעה וללא הבנה בעת קרות האירועים על חומרתם והשלכותיהם. על בסיס זה, המלצת שירות המבחן הייתה שלא לגזור על המבקש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, אלא להסתפק בעונש מותנה וצו מבחן.

8.

כאמור, ביום 30.4.2013, נגזר דינו של המבקש. בית המשפט ציין לחומרה את הרשעתו בעבירה החמורה של שוחד. לכך יש להוסיף כי העבירות נעברו תוך סיכון בטחוני, היות והמבקש לא היה מודע לסחורה שמוברחת אל תוך ישראל באמצעות המשאיות. כמו כן שקל בית המשפט את העונשים החמורים אשר נגזרו על המעורבים האחרים בפרשה, ועל העונש שנגזר על אחד מנהגי המשאיות, אשר הורשע בעבירות חמורות פחות מהמבקש, ונגזרו עליו 27 חודשי מאסר בפועל. לקולה , ציין בית המשפט את העובדה שהמבקש הודה בכתב האישום המתוקן, היעדר עבר פלילי למעט הרשעה לפני שנים רבות בעבירה שאינה קשורה, נסיבותיו האישיות, ומצבו הנפשי הרעוע. מנגד, ציין בית המשפט כי אינו מקבל את קביעת תסקיר שרות המבחן לעניין חלקו הקטן של המבקש בעבירות, ובמסגרת זאת גם את ההמלצה לעונש מאסר שלא בפועל. משכך, גזר עליו עונש מאסר בפועל של 30 חודשים בניכוי תקופת מעצרו, ומאסר על תנאי למשך שנה.

9.

המבקש הגיש ערעור על גזר הדין, ועימו בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, היא הבקשה שלפניי. במסגרתה, טוען המבקש כי יש מקום לעכב את ביצוע העונש נוכח מצבו הנפשי הקשה כפי שעולה מתסקיר המבחן. לכך יש להוסיף כי מאז מתן גזר הדין, חלה הרעה נוספת במצבו הנפשי, והומלץ לאשפזו במחלקה פסיכיאטרית (עובדות אשר מצוינות בחוות דעת רפואית שצורפה לבקשה). כמו כן, לטענתו, סיכויי הערעור גבוהים, היות והעונש שנגזר עליו חמור מאד, לא שקל את השיקולים לקולה הרבים בעניינו (מצבו הנפשי כאמור, עבר פלילי דל, אי מסוכנות), ולפיכך חורג ממתחם הענישה בנסיבותיו הפרטניות.

10.

מנגד, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה. זאת, נוכח חומרת העבירות כעולה מגזר הדין ומכתב האישום המתוקן.

11.

לאחר שעיינתי בבקשה, בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור שהגיש המבקש, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

12.

כידוע, ככלל, נאשם יחל בריצוי עונש מאסר בפועל מיד עם מתן גזר הדין. בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר תאושר רק נוכח נסיבות מיוחדות, שמשקלן גובר על האינטרס הציבורי באכיפת עונש מאסר באופן מיידי. במסגרת זאת, יש לבחון בין היתר את אורך תקופת המאסר, חומרת ונסיבות העבירה, סיכויי קבלת הערעור וטיבו, עבר פלילי ונסיבות אישיות (ע"פ 4275/13 בניסטי נ' מדינת ישראל (19.6.2013) וראו גם: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000)).

13.

במקרה דנן, לא מתקיימות אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות עיכוב ביצוע. זאת, נוכח חומרת העבירות בהן הורשע המבקש, הן עבירות השוחד, שחומרתן מתעצמת בשל ההפרעה לפעולת המשטרה בתפיסת המשאית תוך כדי מרדף מסוכן. בנוסף, תקופת המאסר שהוטלה עליו אינה תקופה קצרה. (ראו: ע"פ 5149/12 פלוני נ' מדינת ישראל (5.7.2012); ע"פ 5152/12 דסוקי נ' מדינת ישראל (5.7.2012))

14.

משכך, ומבלי להביע עמדה באשר לסיכויי הערעור, הבקשה נדחית.

15.

יומן בית המשפט מתבקש לקבוע את הדיון בערעור בהקדם.