ע"פ 4152/04 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המערער בביצוען של עבירות מין באחייניתו, ילידת חודש יוני 1988, בעת שהיתה קטינה (להלן: "המתלוננת"). בעקבות כך נדון המערער לשבע-עשרה שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי. בערעור שבפנינו משיג המערער כנגד הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליו.

2.

בכתב האישום שהוגש לבית משפט קמא נטען, כי המערער החל בביצוען של עבירות המין בגופה של המתלוננת בעת שזו היתה בת 7 שנים בלבד. באחד הימים הורה לה המערערת להיכנס לחדר השירותים, שם הפשיט אותה מבגדיה התחתונים והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, תוך שהוא גורם לה לכאבים. אירוע אחר התרחש כאשר המתלוננת ישבה לצדו של המערער במכוניתו. נטען, כי הוא החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, והמשיך חרף תלונתה שמעשיו גורמים לה לכאב. ועוד נטען בכתב-האישום, כי במהלך השנים חזר המערער ובעל את המתלוננת בהזדמנויות רבות, ובאחד המקרים אף ביצע בה מעשה סדום.

בסוף שנת 2002 הרתה המתלוננת לנאשם, ובחודש ינואר 2003 הפילה את העובר ביוזמתה. בעקבות אותו אירוע היא חשפה את פרשת המעשים שבוצעו בה בפני שתי עובדות סוציאליות, האחת עובדת במרכז הרפואי מצפה-רמון, והאחרת מועסקת על ידי לשכת הרווחה במזרח ירושלים, ומכאן ועד לפתיחתה של החקירה, הדרך היתה קצרה.

3.

במהלך משפטו התגונן המערער בהכחשה גורפת של קיום יחסי מין עם המתלוננת. עם זאת, הוא התקשה להצביע על מניע כלשהו שיגרום למתלוננת להפלילו במה שלא עשה, והדברים תמוהים שבעתיים, כאשר בכך שדבקה בגרסה המפלילה המרתה המתלוננת את פיהם של בני משפחתה, אשר לחצו עליה לטעון כי מי שגרם להריונה הוא אדם אחר. כמעט מיותר לציין כי מעשה זה, שהיה עלול לגרום לנידויה על ידי משפחתה, אינו פשוט כלל לגבי מי שהיתה נערה בלבד בעת שנחשפה הפרשה, ודי היה בו לבדו כדי להצביע על כך שבדברי המתלוננת היה יותר מאשר גרעין של אמת. כך סבר גם בית המשפט המחוזי, שאת הרשעת המערער השתית על שני נדבכים נוספים: הודאה חלקית של המערער במיוחס לו בהודעה שנרשמה מפיו ביום 2.1.03 (ת/7), וכן בדיקת הפרופיל הגנטי של המערער שהצביעה, בסבירות גבוהה, כי הוא אבי העובר שנשאה המתלוננת ברחמה.

4.

בערעור שבפנינו, בו מלין המערער על הרשעתו, טען בא-כוחו המלומד, עורך הדין נ' ורצברגר, כי ראיות המשיבה מעוררות קשיים, וגם משקלן המצטבר אין בו כדי לבסס הרשעה ברמה הנדרשת בפלילים. להשקפתו, גם אם נמצא בבדיקת הד.נ.א. כי המערער נמנה על אותה קבוצה באוכלוסיה שהפרופיל הגנטי שלה דומה לזה של העובר, נעשתה אותה קביעה בהתבסס על נתונים שמהימנותם מוטלת בספק. בא-כוח המערער סבור עוד, כי המתלוננת היתה בוגרת ביחס לגילה, ולכן החלטתו של בית המשפט המחוזי לראות בה את דמות הקורבן שנאלצה לכבוש את גרסתה במשך שנים ארוכות – הנה שגויה. לבסוף, נטען כי לא נכון היה לראות בדבריו של המערער בהודעה ת/7 כראשית-הודיה, באשר זו נגבתה תוך הפעלת לחץ על המערער.

5.

נקדים ונאמר כי אין בידינו לקבל ערעור זה, הואיל וחרף הטיעון שבכתב ועל-פה, לא הצליח המערער להצביע על שגגה שיצאה מתחת ידיה של הערכאה הראשונה.

הקושי המובנה בערעור זה מקורו, בראש ובראשונה, בכך שהוא מופנה כנגד ממצאים שבעובדה אותם קבע בית המשפט המחוזי על בסיס התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית ממהימנות העדים שהופיעו בפניו. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי בית משפט של ערעור אינו נוטה להתערב בממצאים מסוג זה, ואף שלהלכה זו נקבעו חריגים, לא סברנו כי עניינו של המערער נמנה עליהם (ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 918, 924; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 632, 643).

ברם, זו אינה המשוכה היחידה הניצבת בדרכו של המערער. אנו מוכנים להניח כי תוצאתה של בדיקת הד.נ.א, בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, לא היה בה לבדה לבסס את הרשעת המערער. עם זאת, עובדה אחת שוב אינה מוטלת בספק, היינו, שהמערער נמנה, ובסבירות גבוהה, על אותם גברים באוכלוסיה היכולים להיות אבותיו של העובר, ובלשון חוות דעתו של פרופ' עוזי מוטרו (ראו ת/1): "ההסתברות לקבל את ההתאמה שלפנינו בהנחה [ שהמערער ] הוא אבי העובר, גדולה פי 9411 מההסתברות לקבל התאמה זו בהנחה שאבי העובר אינו [ המערער ], אלא אדם כלשהו מהאוכלוסייה הישראלית הערבית, שאינו קרוב קירבת-דם ל[ מערער ]. להשלמת התמונה נוסיף, כי נוכח החשדות שהטיח המערער לכל עבר בסוגיית האבהות של העובר, נערכות בדיקות ד.נ.א גם לאבי המתלוננת ואחיה, ואלו הניבו תוצאות שליליות (ראו ת/1א ות/2א).

6.

הנדבך האחר להרשעת המערער היה האמון שנתן בית משפט קמא בגרסת המתלוננת. זו הסבירה כי כבשה את גרסתה במשך זמן רב עקב האלימות שהמערער הפגין כלפיה, והחשש כי תלונתה של ילדה בגילה תידחה מפני הכחשתו של מי שמבוגר ממנה בשנים לא מעטות. ואכן, כחלוף זמן התברר כי טענתה של המתלוננת בדבר המעשים שהמערער ביצע בה נתקבלה בספקנות על ידי בני משפחה, עד שאבי המשפחה אף ניסה לשכנעה להפנות את האשם כלפי גורם אחר. נוכח כל אלה איננו סבורים כי הוכחה בפנינו עילה לדחות את מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה העידה המתלוננת על אירועים אותם חוותה בפועל ולא כאלה שבדתה מלבה. ואם נותר ספק בעניין זה, די אם נפנה לעדותן של העובדות הסוציאליות אשר תארו בבית המשפט את מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בעת שחשפה בפניהן את אשר עולל לה המערער.

7.

הנדבך האחרון בהרשעת המערער היא הודאתו החלקית כפי שתועדה בהודעה ת/7. במסמך זה הוא תיאר מערכת של יחסי-מין שהתקיימה בינו למתלוננת, ושלגרסתו זו האחרונה יזמה אותה. מדבריו של המערער עולה כי בתחילת הדרך כפתה עליו המתלוננת לקיים עמה יחסי-מין חלקיים, אולם לבסוף קיים איתה יחסי-מין מלאים לאחר שהתברר לו כי היא אינה בתולה (ראו עמ' 4 להודעה). המערער טען כנגד קבילותה של הודעה זו, אולם השגותיו נדחו משלא קנו אחיזה בלבו של בית המשפט, ואיננו סבור ים כי הוכחה בפנינו עילה להתערב בהחלטה זו.

הנה כי כן, הרשעת המערער ניצבת על בסיס איתן, המשלב בתוכו עדות ישירה, (המתלוננת), ראשית הודיה של המערער, וראייה אובייקטיבית (בדיקת הדנ"א). זהו שילוב שאינו יכול להיות מקרי, ומכאן דעתנו כי דינו של הערעור כנגד הכרעת-הדין – להדחות.

8.

באשר לערעור כנגד גזר-הדין – העונש שהושת על המערער אינו קל, אולם הוא גם מאוזן וראוי. המערער חטא בעבירות קשות אשר חומרתן מופלגת, כאשר קורבנו היא לא אחרת מאשר אחייניתו הקטינה. מאז היתה זו ילדה רכה בשנים ועד שהפכה לנערה, עשה המערער בגופה כבתוך שלו, תוך שהיא נאלצה להשלים עם כך עקב יראתה שחשיפת הפרשה תהיה כרוכה בפגיעה נוספת, אף קשה יותר מזו שנכפתה עליה עד אז. במעשיו גזל המערער מקורבנו את ילדותה ונערותה, ונדמה כי אין ספק שהמתלוננת תתקשה למחוק מלבה את זכרן של אותן שנים, ואפשר שכך יהיה עד יומה האחרון. לנזק מסוג זה צמודה תווית מחיר מן הסוג שבית המשפט המחוזי השית עליו, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.