ע"פ 4159/07 עאטף שעת נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

כאשר התייצב בפני בית המשפט המחוזי, הודה המערער כי בתאריך 4.3.05, בעת שהיה נתון במאסר, שפך שמן חם על שותפו לתא – סעד גרבאלי (להלן: המתלונן). כתוצאה מכך הובהל האחרון לבית חולים, שם אובחנו כוויות מדרגה שנייה ושלישית שנגרמו לו בפניו, בצווארו, באוזניו, בעורפו ובידיו. בגין מעשה זה הורשע המערער בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, הוא נדון לארבע שנות מאסר ושנים-עשר חודשים מאסר על-תנאי.

הערעור מופנה כנגד העונש. נטען, כי עובר לתקיפה השמיע המערער השקפה המתנגדת לביצועם של פיגועים נגד תושבי ישראל, מאחר והוא סבור כי הם מזיקים לעניינם של בני עמו, ועל רקע זה הטיח המתלונן כוס לעברו. נטען כי בית המשפט לא נתן משקל הולם לעובדה זו, כפי שלא נתן משקל לכך שהמתלונן חזר בו מתלונתו, וביקש כי יבוטלו ההליכים בהם החלה המשיבה כנגד המערער. כן נטען, כי ניתן משקל יתר לעברו הפלילי של המערער, ומכל מקום, החמיר בית המשפט המחוזי בעונש שגזר מעבר לרמת הענישה הנוהגת.

לא מצאנו בכל אלה עילה לשנות מן העונש. עברו הפלילי של נאשם הנו נתון בעל משקל מכריע, עליו מצווה בית המשפט לתת את דעתו שעה שהוא ניגש לגזור את הדין בעבירה נוספת שביצע הנאשם. מקל וחומר שראוי היה לעשות זאת מקום שמדובר במערער שנמנה בעבר על חולית רצח של ארגון טרור, ובשנת 1993 היה שותף להמתתה של אישה רק עקב היותה יהודיה. מעשה מסוג זה מלמד יותר מכל על סכנתו של המערער לזולתו, סכנה שחזרה וקיבלה ביטוי מוחשי באירוע בו עוסק הערעור הנוכחי. כך או כך, גם אם נקבל את הטענה לפיה זרק המתלונן לעבר המערער כוס, עדיין מדובר בתגובה אלימה, חסרת פרופורציה, ששבה והדגישה את אופיו האלים של המערער. בנסיבות אלו אין בעונש שהושת עליו חומרה כלשהי, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.