ע"פ 4173/97 אבו מחרב פרחאן נ. מדינת ישראל

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

המערער הורשע בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות ונגזרו עליו תשע שנות מאסר, מתוכן שבע שנים לריצוי בפועל והיתר על-תנאי לשלוש שנים מיום שחרורו מהכלא. כמו כן, חוייב המערער בתשלום פיצויים למתלוננת בסכום של 50,000 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה עד לתשלום בפועל.

הערעור מופנה כנגד חומרת העונש לגבי משך המאסר בפועל, לאחר שהסנגור ביטל את הערעור ככל שהוא נוגע לגובה הפיצוי שנפסק.

על-פי העובדות שנקבעו על-ידי בית-המשפט, אסף המערער את המתלוננת שהמתינה לטרמפ אל תוך מכוניתו ובמהלך הנסיעה סטה מהכביש, נכנס לחורשה, שם הפשיט את המתלוננת בכוח מבגדיה, היכה אותה משניסתה להתנגד לו, ולמרות תחנוניה שיניח לה בהיותה בתולה, לא שעה המערער להפצרותיה ואנס אותה בכוח ובניגוד לרצונה.

בית-משפט קמא תאר בגזר דינו את נסיבות המקרה וכן סקר הוא את נסיבותיו האישיות של המערער, נשוי ואב לשלושה ילדים, שעבד לפרנסתו כנהג משאית וציין את אורח חייו הנורמטיבי עד למקרה. כן ציין הוא את הודעת קצינת המבחן, לפיה אין ברשותה כלים לסייע למערער ולפיכך, אין בפיה המלצה טיפולית.

בית-המשפט התחשב בכך שהמערער שיתף פעולה עם המשטרה והודה בעובדות. לפיכך, ציין, כי בהשיתו את עונש המאסר שהשית על המערער, אין הוא ממצה עימו את הדין.

אכן, סבורים אנו כי בית-המשפט לא מיצה עם המערער את הדין באופן מלא ולא החמיר עמו, יתר על המידה. עבירת האינוס היא מן החמורות שבספר החוקים. המבצע עבירה זו פוגע בצורה אנושה בגופה, בנפשה, בכבודה ובחירותה של המתלוננת - הקורבן. יש לעקור תופעה זו משורש ולהרתיע מפני ביצועה, בין השאר, על-ידי ענישה הולמת שתשמש גורם מרתיע לנאשם עצמו ולעבריינים פוטנציאליים אחרים מסוגו. כמו כן, יש להביע באמצעות הענישה, את סלידתה העמוקה של החברה ממעשים בזויים ונפשעים כאלה.

לכך יש להוסיף, כי המתלוננת גילתה את התנגדותה הנחרצת כבר מתחילת הנסיעה המשותפת, כאשר המערער החל לגלות את כוונותיו על-ידי התנהגותו, ועל אף שביקשה ממנו לאפשר לה לרדת מן המכונית ואף ניסתה לעשות זאת תוך כדי נסיעה, המשיך המערער במזימתו למרות שהיתה לו שהות מספקת להימנע מהוצאתו לפועל.

במצב דברים זה, דין הערעור להידחות והוא נדחה בזה.

ניתן בזה צו לאיסור פרסום שמה של המתלוננת וכל פרט מזהה אחר.