בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
4221/13
לפני:
כבוד הנשיאה מ' נאור
כבוד השופט צ' זילברטל
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המערער:
אייל ואנונו
נ
ג
ד
המשיב:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 2.5.2013 בתפ"ח
59851-05-12 שניתן ע"י כבוד השופטת ח' סלוטקי
תאריך הישיבה:
י"א באדר התשע"ה
(2.3.2015)
בשם המערער:
עו"ד דוד יפתח; עו"ד ירון גיגי
בשם המשיבה:
עו"ד קרן רוט
בשם שירות המבחן למבוגרים:
גב' ברכה וייס
פסק-דין
השופטת ד' ברק-ארז:
1.
מהו העונש שראוי להטיל על מי שתקף באכזריות את גרושתו בעת שזו הגיעה לדירתו על-פי הזמנתו? זו השאלה שעמדה בפנינו בערעור זה.
כתב האישום וההליכים עד כה
2.
נגד המערער הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (תפ"ח 59851-05-12, השופטת ח' סלוטקי ). בסופו של דבר, הומר כתב האישום המקורי בכתב אישום מתוקן שהוגש במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה בדבר העונש. ביום 27.1.2013 המערער הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, שייחס למערער תקיפה אלימה של מי שהיא גרושתו ואם בתו באמצעות אבן שהטיח בראשה ודקירות רבות שדקר בגופה באמצעות מברג. בגין מעשיו אלה יוחסה למערער עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ובה הוא הורשע.
3.
המדינה טענה לכך שמתחם הענישה המתאים למעשים שביצע המערער נע בין 12 ל-15 שנות מאסר בפועל. מנגד, טענו באי-כוחו של המערער כי מתחם הענישה המתאים נע בין שנתיים לארבע שנות מאסר.
4.
ביום 2.5.2013 ניתן גזר הדין בעניינו של המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם הענישה המתאים במקרה זה נע בין 6 ל-13 שנות מאסר בפועל. בהתייחסו לשיקולים לקולא שיש להביא בחשבון בנסיבות העניין נדרש בית המשפט המחוזי להודאתו של המערער אשר נטל אחריות וחסך בזמן שיפוטי. מנגד, שקל בית המשפט המחוזי לחומרא כי הגם שעברו של המערער מאופיין כנקי, באופן כללי, הרי שיש לו הרשעה אחת הנוגעת גם היא לאלימות כלפי המתלוננת. בסופו של דבר, השית בית המשפט המחוזי על המערער עונש מאסר בפועל של עשר שנים, בניכוי ימי מעצרו, וכן שלוש שנות מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה מסוג פשע כלפי גרושתו או בת זוג. בית המשפט המחוזי לא חייב את המערער בפיצויים נוכח עמדתה של המתלוננת.
הערעור
5.
הערעור שבפנינו מכוון כנגד חומרת גזר הדין שהושת על המערער. לטענת המערער, יש להתחשב בכך שהוא קיבל על עצמו אחריות למעשיו ומעוניין לעלות על דרך השיקום.
6.
בעקבות הדיון שהתקיים בערעור ביום 27.10.2014 הוחלט, חרף התנגדות התביעה, להיעתר לבקשת הסניגור לקבלת תסקיר בעניינו של המערער.
7.
ביום 2.3.2015 התקיים דיון נוסף בערעור כשהתסקיר בפנינו. התסקיר הציג את התהליך הטיפולי שבו החל המערער, אך גם את הקושי של המערער להכיר בדפוסיו האלימים. במובן זה, לא ניתן לומר כי התסקיר הוא תסקיר "חיובי", אם כי אינו שלילי מעיקרו, אלא מעיד בעיקר על כברת הדרך שעוד נותר למערער לפסוע בה.
8.
במסגרת הדיון שנערך בפנינו התמקדו באי-כוחו של המערער בטענה שהעונש שהושת עליו מפליג בחומרתו. אמנם, כך נטען, העבירה שביצע המערער היא חמורה. אולם, לשיטת באי-כוחו של המערער, יש להתחשב בכך שהנזק הגופני שנגרם בפועל למתלוננת מוגבל בחומרתו, הגם שאין להקל בו ראש, וכן בכך שהיא הצליחה לבנות את חייה מחדש – בעבודה ובחיים האישיים. באי-כוחו של המערער אף הדגישו כי המערער הודה בכתב האישום המתוקן ובכך ייתר את שמיעת עדותה של המתלוננת לצורך הכרעת הדין, וקבלו על כך שהיא זומנה לעדות בכל זאת בשלב גזר הדין. הם הוסיפו כי המערער השלים עם נישואיה מחדש של המתלוננת ואף לא ניסה ליצור עמה קשר מאז.
9.
מנגד, באת-כוחה של המדינה טענה כי אין מקום לכל הקלה עם המערער, שאך המזל ותושייתה של המתלוננת מנעו ממנו לגרום לה נזק חמור בהרבה. היא אף הדגישה את הטראומה הנפשית שבה שרויה המתלוננת.
דיון והכרעה
10.
לאחר ששקלנו את הדברים אנו סבורים שדין הערעור להידחות.
11.
כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בגזירת עונשו של אדם אלא במקרים חריגים שבהם מתגלה טעות מהותית הבולטת על פניה בגזירת הדין או סטייה קיצונית ממתחם הענישה המקובל בעבירות שנעברו בנסיבות דומות (ראו למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009)). חרף העובדה שהעונש אשר הוטל על המערער הוא גבוה, איננו סבורים כי בנסיבות המקרה הוא חורג ממתחם הענישה במידה המצדיקה את התערבותנו.
12.
בית משפט זה עמד לא אחת על חומרתה של תופעת האלימות בין בני זוג ועל הצורך להחמיר בענישה במקרים אלו (ראו למשל: ע"פ 7677/12 נאסר נ' מדינת ישראל , פסקה 17 (11.6.2014) (להלן: עניין נאסר ); וכן ע"פ 2148/13 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה י"ד (16.12.2014)). זוהי אלימות הפוצעת לא רק את הגוף אלא גם מנתצת את הרקמה הדקה והחשובה כל כך של אמון וביטחון במרחב האישי. חומרתה היתרה של אלימות זו מחייבת כי גם הענישה בגינה תהיה מחמירה.
13.
בחינת מקרים קודמים שנסבו על הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה בבת זוג מעלה כי העונש שהושת על המערער אמנם נוטה לצד המחמיר, אך אינו חורג מרף הענישה המקובל בעבירות כגון אלו. אף מקרה אינו דומה למשנהו, אך באופן כללי הצד המשותף לכולם הוא השתת עונש מאסר בפועל ממושך. למקרים שבהם הושתו עונשים דומים בגין עבירה של חבלה בכוונה מחמירה בבת זוג, ראו: עניין נאסר (גזר דין שכלל מרכיב מאסר בפועל של 10 שנים); ע"פ 7100/13 סגלטיצי נ' מדינת ישראל (29.1.2015) (גזר דין שכלל מרכיב מאסר בפועל של 11.5 שנים, לאחר שעונשו של המערער הופחת מ-13 שנות מאסר בפועל בגין נסיבות אישיות קשות); וכן ע"פ 5500/13 פלוני נ' מדינת ישראל (6.11.2014) (במקרה זה נדחה ערעור על עונש שכלל מרכיב מאסר בפועל של 9 שנים). יצוין, כי גם במקרים אלה ההרשעה התבססה על הודאה שחסכה את העדתה של המתלוננת. אכן, ניתן להצביע גם על פסקי דין שבהם הושתו עונשים קלים יותר, אך אלה נסבו על מקרים חריגים, השונים בעיקרם מענייננו. ראו למשל: ע"פ 4777/11 מדינת ישראל נ' לאסי (1.11.2012) (שבו נדחה ערעורה של המדינה להחמרת עונש מאסר שהושת על אזרח אריתריאה, שמצבו הנפשי היה קשה והיה מיועד לעזיבת הארץ עם תום ריצוי מאסרו).
14.
האלימות שבה נקט המערער כלפי המתלוננת הייתה אלימות מפליגה בחומרתה – הוא הטיח אבן בראשה ואף חזר ודקר אותה באזורים רגישים של הגוף – בראש ובפלג הגוף העליון – זאת על אף תחינותיה שיחדל ממעשיו וחרף הדפיקות של השכנים שנשמעו לזעקותיה. המערער ביצע את העבירה שבה הורשע לאחר שכבר הורשע בעבירת אלימות קודמת נגד המתלוננת. התנהגותו הותירה במתלוננת צלקות גופניות ונפשיות כאחד.
15.
לא למותר לשוב ולהזכיר, כי לא חרטתו או רתיעתו של המערער הובילו לכך שהנזקים הגופניים שנגרמו למערערת לא היו חמורים אף יותר, אלא מאבקה של המערערת בו וסיועם של השכנים. ניתן כמובן לשאוב עידוד מכברת הדרך המשמעותית שבה הלכה המתלוננת בשיקום חייה. אולם, אין בה כדי להפחית מחומרת מעשיו של המערער, ואין בנסיבותיו האישיות כדי להצדיק חריגה ממתחם הענישה הנוהג בעבירות אלימות קשות בין בני זוג. להשלמת התמונה, נציין כי לא נעלמה מעינינו אף העובדה שבמידת מה בית המשפט המחוזי הקל עם המערער גם בכך שלא חייב אותו בתשלום פיצויים למתלוננת, על אף שנסיבות העבירה מצדיקות ככלל חיוב שכזה, ובשים לב לכך שוויתורה של המתלוננת עצמה על כך אינו מהווה בהכרח סוף פסוק בעניין זה (ראו: ע"פ 5834/13 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקאות 40-42 (201.11.2014)).
16.
סוף דבר: הערעור נדחה. המערער יישא בעונשו כמפורט בפסקה 4 לעיל.
ניתן היום, ו' בניסן
התשע"ה
(26.3.2015).
ה נ ש י א ה
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת