ע"פ 4249/09 גדעון אוחיון נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתאריך 10.11.08 נגנב אקדח בקוטר 22 מ"מ מבעליו, ולאחר זמן מה הגיע לידיו של מערער 2, יוסף מישלי יצחק (להלן: יוסף), שידע כי מדובר באקדח גנוב. בתאריך 26.12.08, לאחר חצות, הגיע יוסף עם מערער 2, גדעון אוחיון (להלן: גדעון) למועדון בתל-אביב, אולם המאבטחים סרבו לאפשר להם להיכנס, ומשניסו להשתמש בכח, הם נהדפו. הם עזבו את המקום, אולם חזרו לאחר כ-40 דקות, ואותה שעה נשא יוסף עמו את האקדח. בשלב כלשהו הוא שלף את הנשק, כיוון לעבר עובדי המועדון ואורחיו, וירה שלוש יריות, וכתוצאה מכך נפצעו שני אנשים.

המערערים הודו בעובדות שיוחסו להם, ובית המשפט הרשיע את גדעון בחבלה חמורה ופציעה בנסיבות מחמירות. בעבירה זו הורשע גם יוסף, ובית המשפט הוסיף והרשיעו בעבירות של החזקת נשק ונשיאתו שלא כדין. מכוח הסדר טיעון אותו גיבשו הצדדים, הגבילה המשיבה את עתירתה לעונש בעניינו של גדעון לשנתיים מאסר, וכן עתרה להפעיל מאסר על תנאי שעמד נגדו, מחציתו באופן מצטבר. בעניינו של יוסף עתירתה היתה לשלוש שנות מאסר, בעוד שהסנגור היה רשאי לטעון לעונש כהבנתו. בסופו של יום דן בית המשפט את גדעון לשנתיים מאסר, והפעיל את המאסר המותנה, אולם קבע כי כולו יצטבר לעונש בתיק זה, כך שתקופת מאסרו הכוללת של גדעון עומדת על 4 שנים. יוסף נדון לארבע שנות מאסר, ולשני המערערים נגזרו גם מאסר על-תנאי, קנס בסך 3000 ש"ח, וכל אחד מהם חויב בפיצוי בסכום של 5000 ש"ח לכל אחד מהמתלוננים.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד העונש, ובמרכזו עומדת הטענה כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר סטה מרמת הענישה אותה הציעו הצדדים. נטען, כי הסדר הטיעון גובש בעקבות קשיים ראייתיים שעמדו בדרכה של המשיבה להוכחתו של כתב האישום, ולאור זאת פיתחו המערערים ציפייה כי עונשם לא יעלה על העונש לו עתרה המשיבה. עוד נטען, כי בית המשפט לא נימק את ההחמרה בעונש, ונראה כי נהג כך רק משום שסבר כי העונש המוצע על ידי הצדדים אינו הולם את רמת הענישה הנוהגת. עמדתה של המשיבה שונה, היא שוב אינה עומדת מאחורי מסגרת הענישה שהוצעה לבית המשפט המחוזי, הואיל ולאחר עיון בהנמקתו של בית המשפט המחוזי, הגיעה למסקנה כי שגתה בדרך הפעלתו של שיקול הדעת שנמסר לה.

סטייה ממסגרת של הסדר טיעון שאת גבולותיו התוו הצדדים, לעולם תגרום להתלבטות של בית המשפט. אף שנוהגים להזהיר נאשם כי בית המשפט אינו כבול לרמת הענישה המוצעת, לא ניתן להתעלם מכך שהוא עשוי לפתח ציפייה כי בית המשפט לא יחמיר עמו מעבר לעתירתה של התביעה. יתרה מכך, ההסדר אותו גיבשו הצדדים הביא לכך שהנאשם הסתלק מזכותו לנסות להוכיח את חפותו, תוך שנמנעת ממנו אותה הבטחה לעונש מתון מזה המוכתב על ידי רמת הענישה הנוהגת. לא זו אף זו, הנחת המוצא היא שגורמי התביעה, כמי שאמונים על אינטרס הצבור, בחנו את כל הדרוש לעניין, ובראש ובראשונה את חומר הראיות וסיכויי ההרשעה, ורק בעקבות כך החליטו לצרף את קולם לבקשה כי בית המשפט יסתפק בעונש שחומרתו פחותה.

השופט המלומד של בית המשפט המחוזי לא הסתיר מהצדדים את התלבטותו באשר לעונש המוצע, והוא אף הורה לנציגת התביעה, במהלך הדיון, לשוב ולהתייעץ עם הממונים עליה. משעשתה זאת וחזרה והודיעה כי היא נותרת נאמנה להסדר המוצע, בחן בית המשפט את שיקוליה לגופם, ומצא שלאו שיקולים הם. כך היה בנושא דיות הראיות להוכחת מעורבותם של המערערים כמבצעים בצוותא של העבירות, וכך היה בסוגיית החריגה של העונש המוצע מרמת הענישה הנוהגת בעבירות אלימות כה קשות. נוכח כל אלה הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי המשיבה הלכה לקראת המערערים דרך ארוכה, ארוכה מדי, עד כדי סכנה של פגיעה באינטרס הציבורי. מסקנה זו מקובלת עלינו במלואה, ואף לנו נראתה כי המשיבה עשתה שימוש שגוי בשיקול הדעת שנמסר לה. העונשים שהומלצו בגדרו של ההסכם בין הצדדים, גם בהנחה שהיה קיים קושי ראייתי מסוים, אינם מקיימים את עקרון ההלימה בין חומרת העבירות לעונש, ומקל וחומר, בשנים בהן נעשה שימוש תכוף בכלי נשק כדי "ליישב" סכסוכים של מה בכך, שימוש שגבה לא אחת את מחירו בחיי-אדם.

בנסיבות אלו לא גילינו פגם בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.