ע"פ 4250/10 מדינת ישראל נ. פלוני

1.

מונח בפניי ערעור לפי סעיף 87(ד) ל חוק העונשין התשל"ז – 1977 על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בתפ"ח 1004/08, לפיה עוכב ביצוע עונשו של המשיב ב-45 יום ממועד מתן גזר הדין. המשיב, יליד 1932, הורשע ברוב דעות בביצוע עבירות מין כלפי קטינה בת משפחה. בגינן של עבירות אלה הושתו על המשיב 15 שנות מאסר בפועל.

2.

לעתים, מסגרת ההליך ושיקולים מעשיים מטים את כף ההכרעה. צודק הסנגור בכך שעסקינן בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לעכב ביצוע עד למועד בו ניתן להגיש ערעור על פסק הדין. השאלה העומדת לדיון היא האם בנסיבות העניין טעה בית המשפט המחוזי באופן המצדיק התערבותה של ערכאה זו.

בנקודה על ציר הזמן בה אנו מצויים – כאשר נותרו רק שבועות מספר עד מועד בו, כנראה, יוגש הערעור – ובהתחשב בנסיבות העניין שפורטו, לא השתכנעתי כי יש מקום להורות על ביטול עיכוב ביצוע המאסר. מוטב שהעניין ייבדק בקרוב, לאחר הגשת הערעור ומשניתן יהא לעמוד על סיכוייו בצורה מושכלת יותר. יודגש כי בכך אין להביע עמדה עקרונית בסוגית אמות המידה הראויות, לאורן תחליט הערכאה המבררת אם לעכב ביצוע גזר דין לתקופה מסוימת עד להגשת הערעור. לצורך ההכרעה בבקשה זו, אך לא מעבר לכך, יצוין שקיימת בהכרעת הדין דעת מיעוט, לפיה זוכה המשיב. בנוסף, לא נטען שהלה הפר את תנאי שחרורו במהלך המשפט. אומנם, בית המשפט המחוזי יכול היה להגיע לתוצאה אחרת. אולם, כאמור, בשקלול הנסיבות אין הכרח להכריע בנדון דווקא בעת הזו לעומת מועד אחר בתקופה הקרובה. לא אסתיר כי במהלך הדיון בפניי הוצע לצדדים לדחות את הדיון בבקשה לתקופה קצרה – על מנת להביא להקדמת מועד הגשת הערעור על פסק הדין – ואגב כך, לבחון במסגרת הליך זה את המשך עיכוב הביצוע עד לדיון והכרעה בערעור העיקרי. ברם, הצדדים לא הגיעו להסכמה בעניין זה גם בעטיים של אילוצים אישיים מצד הסנגוריה. משכך ומשנדרשת הכרעה בערעור המונח בפניי – דעתי היא כי יש לדחותו.

3.

הערעור נדחה. תנאי השחרור שנקבעו, לרבות מעצר בית מלא, יוותרו על כנם.