ע"פ 4299/96 מעמון ג'יבלי נ. מדינת ישראל.

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

המערער הורשע בעבירת אינוס - סעיף 345(א)(1)(ב)(2) לחוק העונשין תשל"ז1977- ובסחיטה באיומים - סעיף 428 לחוק העונשין ונדון ל8- שנות מאסר בפועל. הערעור נסב על ההרשעה ועל חומרת העונש.

הסניגור המלומד ניסה לקעקע את העובדות שנקבעו על ידי בית משפט קמא, שמרביתן באות מפיה של הנאנסת שירין, שהייתה בעת המקרה כבת 17 וחצי שנים. הסניגור הצביע על תלונה מאוחרת על האונס, על מאפייני התנהגות שיש בהם כדי להטיל ספק במהימנותה של שירין, כגון: שבאה לפגוש את מי שאנס אותה ולא גילתה לבני משפחתה שפניה מועדות לפגישה זו, שלא ברחה מהמכונית, שלא צעקה וכיו"ב. הנסיבות הנ"ל עליהן הצביע הסניגור, בחלקן אינן מדויקות ובחלקן אינן בעלות משקל כדי לערער את מהימנותה של שירין, לה האמין בית-המשפט לכל אורך הדרך ואימץ את גירסתה. אכן, שירין הכירה את המערער לפני המקרה, אולם קודם לכן, בניגוד לדברי המערער, לא קיימה איתו מעולם יחסי מין וביום המקרה לא נפגשה איתו על מנת לקיים יחסים כאלה וגילתה בבירור את אי רצונה לקיימם. עד למקרה היתה שירין בתולה.

בית המשפט תאר בצורה מקפת ומפורטת את התנהגותה ומעשיה של שירין קודם לאירוע, בשעת האירוע ולאחריו ומצאה בכל אלה מסכת אמינה של נסיבות ועובדות המוליכות למסקנה אחת והיא, שהמערער אכן אנס את שירין ובמהלך אונס זה איבדה את בתוליה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי היה מסתפק בדבריה של שירין, בהם נתן אמון, גם ללא ראיות נוספות על מנת להרשיע את המערער, אלא שאין צורך שיעשה כן, שכן, יש ראיות נוספות כבדות משקל התומכות בגירסתה; ואכן, ישנן ראיות כאלה למכביר ובמיוחד הראיות הרפואיות בדבר אובדן הבתולין סמוך למקרה, כפי שנמצא בשתי בדיקות רפואיות שנעשו לה. חשיפת המקרה היתה קשה לשירין והיתה עלולה להסב לה נזק עצום כפי שאכן הסבה. אין תימה - אפוא - שלא סיפרה על האונס למי שנפגשה עימו סמוך לאחר מכן לצורך חיפוש עבודה, אם כי מסרה לו כי הותקפה על ידי המערער. הסיפור על האונס בא מפיה כבר בתחנת המשטרה בטייבה ובהמשך בתחנת משטרה אחרת בפני חוקרת וכן בפני קצינת נוער. ההתייחסות הסביבתית למקרה טראגי זה, היא קשה ביותר דווקא כלפי הנאנסת ופוגעת בה פגיעה אנושה המתבטאת ביחס החברה אליה, בסיכוייה להינשא ואף בסיכוייה להשתלב בעבודה ובחברה. דברים אלה מסבירים את הקושי שבחשיפה המיידית של אירוע האונס. לכל אלה יש להוסיף את העובדה הבלתי מוכחשת, שהמערער צילם את שירין בעירום מיד לאחר מעשה האונס ובית המשפט קיבל את גירסתה לפיה היה זה למטרת סחיטה כדי שתיענה לו בהמשך, שאם לא כן, יעביר הוא את התמונות לאביה.

סיכומו של דבר, לא מצאנו להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי המבוססות והמעוגנות היטב בחומר הראיות שהיה בפניו, ובמסקנות העובדתיות והמשפטיות שהסיק מעובדות אלה.

אשר על כן דין הערעור על הכרעת הדין, להידחות.

אשר לעונש: אין חולק כי מדובר במעשה אכזרי, אלים, הפוגע בגופה, נפשה, כבודה וחרותה של הנאנסת. כן פוגע הוא פגיעה אנושה בה מבחינה חברתית, באשר גם היא וגם המערער שייכים למגזר הערבי, בו מוקיעה הסביבה דווקא את הנאנסת. גם מבני משפחתה לא שבעה הנאנסת נחת. סבתה הציעה להורגה ולהיפטר מהבושה וגם אביה לא חסך שבטו ממנה, אם כי, ככל הנראה, מגוננים עליה ההורים מפני פגיעה גופנית בה.

המעשה הוא אכזרי. המערער ידע כי שירין היא בתולה, ידע את ההשלכות שיכולות להיות למעשהו על מצבה וגורלה בעתיד ואף על פי כן אנסה בכוח, בניגוד לרצונה, פגע בבתוליה ואף הוסיף חטא על פשע בצלמו אותה בעירום למטרות סחיטה.

בנסיבות אלה, אין אנו מוצאים שהעונש חמור מדי.

אנו דוחים את הערעור הן על ההרשעה והן על העונש.

ניתן בזה צו לאיסור פרסום שמה של המתלוננת וכל פרט מזהה אחר.