ע"פ 4300/99 אולג פקרב נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר :

בתאריך 1.9.98, בשעה 03:00 לפנות בוקר, הובא באמבולנס למרכז הרפואי על-שם שיבא בתל-השומר ילד כבן שנתיים ותשעה חודשים כשהוא מחוסר הכרה. הילד היה מלווה על-ידי המערער, בן-זוגה לחיים של אֵם הילד, אשר הציג את עצמו בפני הצוות הרפואי כאביו של הילד. הילד אושפז במחלקה לטיפול נמרץ, ובבדיקתו התגלו דימום סוב-דורלי ופגיעת מוח קשה, וכן שברים בכתף ובזרוע וסימני חבלה בכל הגוף, לרבות סימני נשיכה על ידו. הרופאים הגיעו למסקנה, כי סימנים אלה אופייניים לילד מוכה. המשטרה הוזמנה והמערער נעצר.

בחקירתו הודה המערער כי נהג להכות את הילד ולרחוץ אותו באמבטיות קרות - לדבריו, על-מנת לחשלו - וכי באותו לילה איבד הילד את הכרתו כתוצאה ממכה שהכה אותו המערער בשל כך שהילד לא ציית לו. כן נתגלה בחקירה, כי מספר פעמים הכה המערער גם את אמו של הילד.

על-יסוד ראיות אלה הואשם המערער בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות ביחס לבת-זוג; וכן בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפת קטין הגורמת חבלה של ממש, התעללות גופנית בקטין על-ידי אחראי, גרימת חבלה חמורה וכן - בהתייחס לאירוע שבגינו אושפז הילד עם פגיעה מוחית - גם בעבירה של גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה.

במשפטו הכחיש המערער כי הכה את הילד, ונתן הסברים שונים לסימני החבלה שנמצאו על גופו של הילד. בת-זוגו - היא אמו של הילד - וכן סבתו של הילד, תמכו בגרסתו המכחישה של המערער.

בית-המשפט המחוזי (השופטת ברכה אופיר-תום) דחה את דברי המערער ועדי ההגנה כבלתי-מהימנים, ובהסתמכו על הודאותיו של המערער, ובעיקר על הראיות הנסיבתיות, שבמרכזן חוות-דעת רפואית בעניינו של הילד, הרשיע את המערער בעבירות שייוחסו לו. לנוכח חומרת מעשיו והתוצאות הקשות ביותר שנגרמו לילד - שנותר סובל מפגיעה מוחית קשה - נגזרו על המערער 15 שנות מאסר, מתוכן 13 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.

הערעור הופנה כנגד ההרשעה, ובמיוחד כנגד ההרשעה בעבירה של גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה, שלגביה נדרשת התביעה להוכיח את קיומה של כוונה של הנאשם להביא לתוצאה. לחלופין הופנה הערעור כנגד חומרת העונש.

בגדרי ערעורו כנגד ההרשעה טען המערער, כי לא הוכחה הכוונה הדרושה לגרום לתוצאה של חבלה חמורה; ולחלופין כי לא הוכח, מעבר לכל ספק סביר, כי החבלות שנחבל הילד נגרמו על-ידי המערער. המערער טען, כי על-פי חוות-הדעת הרפואית, אין בכוחן של המכות שתיאר בהודאותיו כדי לגרום לחבלות שנתגלו בילד, ומנגד, ניתן להסביר חבלות אלה בנפילות שונות שנפל הילד - שעליהן העיד המערער - במיוחד במדרגות בקניון.

טענות אלה אינן יכולות להתקבל.

היסוד הנפשי מוכח מעצם המעשים שנעשו במתכוון, כפי שמצא בית-המשפט המחוזי בממצאיו. כידוע, כוונה היא עניין שבלב, ובאין ראיה ישירה היא נלמדת מן הנסיבות. כך גם לגבי המקרה שלפנינו. הכאת ילד כבן שנתיים ותשעה חודשים בראשו בכוח, באופן שגרם לדימומים ולפגיעה מוחית קשה, היא כשלעצמה - בהיעדר נסיבות יוצאות דופן, שבמקרה שלפנינו לא הועלו - מלמדת על הכוונה להביא לתוצאה, כלומר, לגרום לחבלה חמורה.

לא מצאנו גם מקום להתערב בממצאיו של בית-המשפט המחוזי, שכאמור, דחה כבלתי-מהימנים את הסברי המערער לחבלות שנתגלו בילד. המערער, גם היום, אינו חולק כי נשאר עם הילד לבדו כאשר הילד איבד את הכרתו, ואילו סוג החבלה מלמד כי הילד הוכה, והמערער אף הודה בכך. מובן הוא, כי אין בכך שהתיאור שהמערער נתן בהודאותיו המעיט מעוצמת המכה שספג הילד - כפי שניתן לעמוד עליה מחוות-דעת המומחים - כדי להחליש את האמת, כי הוא זה שחבל בילד.

ההרשעה היא איפוא כדין.

לא מצאנו גם יסוד להתערב בעונשו של המערער, אשר התעלל במשך זמן בילד קטן שנמסר להשגחתו והותירו פגוע במוחו. עונש המאסר, גם אם אינו קל, הולם את הפשעים שביצע.

אנו דוחים איפוא את הערעור הן על ההרשעה והן על חומרת גזר-הדין.