ע"פ 432/09 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בתאריך 11.11.05 נסע המערער מבאר-שבע עם ידידתו לבילוי במרכז הארץ, ובשעה 22:00 לערך הם אספו את ג.א., ילידת שנת 1986 (להלן: המתלוננת) מחולון. בהמשך החל המערער נוסע לבאר-שבע חרף מחאותיה של המתלוננת, ובדרכם לגמו המערער וידידתו וודקה ואף עישנו סם מסוכן. בהמשך, הסיע המערער את ידידתו לבסיס הצבאי בו היא שרתה, ואחר כך המשיך עם המתלוננת חרף דרישתה כי יחזיר אותה לביתה. המערער אחז בידה של המתלוננת בכוח, אילץ אותה לעלות לדירתו, ושם דרש ממנה להתפשט. המתלוננת הוסיפה לגלות התנגדות, ובתגובה הוציאה המערער למרפסת הדירה הנמצאת בקומה ה-17 של הבניין, ואיים להשליכה משם. לבסוף, בעל המערער את המתלוננת שלא בהסכמתה, ושב ובעל אותה, עד שלבסוף השליך לעברה את בגדיה והודיע לה כי יסיעה לביתה. המערער הוסיף לגעת בגופה של המתלוננת תוך כדי נסיעה, וכאשר בכתה איים עליה שאם לא תחדל מכך הוא יוריד אותה באמצע הדרך. משהגיעו לתחנת דלק בצומת חולון, נמלטה המתלוננת על נפשה.

באישומים נוספים נטען כי בבוקר המחרת ניסה המערער להניא את המתלוננת מלהפליל אותו, ובמהלך עימות עם ידידתו שהתקיים בתחנת המשטרה, הוא איים לפגוע גם בה.

בגין כל אלה יוחסו למערער עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, כליאת שווא, החזקת סם מסוכן, איומים ומעשה מגונה. הואיל ונמצא כי המערער היה באותה עת בפסילה מנהיגה, יוחסה לו גם עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה.

2.

במהלך משפטו אישר המערער כי אמנם קיים יחסי מין עם המתלוננת, אולם טען כי הדבר נעשה בהסכמתה. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, נחלקו דעות השופטים. השופט שבמיעוט (א' ואגו) סבר כי יש להרשיע את המערער, על פי הודאתו, בעבירות של החזקת סם לצריכה עצמית, ונהיגה בפסילה, ולזכותו, מחמת הספק, מכל העבירות האחרות שיוחסו לו. דעתן של שופטות הרוב (ר' יפה-כ"ץ ו-ו' מרוז) היתה כי יש להרשיע את המערער בעבירות של בעילת אשה שלא בהסכמתה החופשית, הדחה בחקירה ותקיפה. בתום כל אלה נגזר עונשו של המערער – 7 שנות מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 15,000 ש"ח.

3.

ערעור זה הוגש מלכתחילה כנגד ההרשעה בלבד, אולם בהמשך חזר בו המערער מהשגותיו כנגד הכרעת הדין, וצמצם את הערעור לעניין העונש בלבד. נטען, כי הוא נדון בתיק אחר על שורה ארוכה של עבירות ל-36 חודשי מאסר, ובנוסף הופעל מאסר על-תנאי בן 12 חודשים, כך שתקופת המאסר הכוללת באותו תיק עמדה על 48 חודשים. עונש זה בוטל בהמשך על ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בגדרו של ערעור שהתברר בפניו. לענייננו נטען, כי שעה שנגזר העונש בפרשה הנוכחית, ידע בית המשפט המחוזי על קיומו של העונש האחר, והוא לא ראה מקום לקבוע כי המערער ישא בעונשים בזה אחר זה. מכאן מבקש בא-כוח המערער ללמוד, כי בית המשפט המחוזי התכונן להשית על שולחו בגין העבירות נשוא תיק זה שנתיים מאסר בלבד, ולפיכך, משבוטל אותו עונש של 4 שנים, מבקש בא-כוח המערער לשמר את הפער בין העונשים אליו כיון בית המשפט המחוזי או להקל הקלה משמעותית בתקופת המאסר שעל שולחו לשאת בה.

4.

השקפה זו אין בידנו לקבל. בין אם קלע בא-כוח המערער לדעתו של בית המשפט המחוזי ובין אם לאו, משהגיע העניין לערכאתנו, עומד העונש למבחן נוכח אופיים של המעשים העומדים בבסיס ההרשעה וחומרתם. המערער חטא בעבירות קשות, כאשר במשך שעות אחדות כפה את עצמו על קורבנו ועשה בגופה ככל העולה על רוחו, תוך שהוא אוטם את אוזניו ולבו לבכייה ותחנוניה. על מעשים אלה היה מצווה בית המשפט המחוזי להגיב ביד קשה, ולהשקפתנו, אף שהעונש אינו קל, ספק אם יש בו מענה הולם לחומרת התנהגותו של המערער. זו השקפתנו גם ביחס לפיצוי שנפסק, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.