ע"פ 4351/09 האני אלעטאונה נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המערער בתום שמיעתן של ראיות, בעבירות של החזקת סכין, תקיפה וחבלה בכוונה מחמירה, עבירות לפי סעיף 186(א), 379 ו-329(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977.

במישור העובדתי נטען, כי בתאריך 11.6.05, בשעת לילה מאוחרת, הגיעו ארבעה צעירים, עליהם נמנה המתלונן, למסעדה בבאר שבע, לשם הגיע לאחר זמן מה גם המערער כשהוא מלווה בשניים אחרים, ולאחר שלגם משקה אלכוהולי במקום אחר. בעת שהוגש המזון לארבעת הצעירים, לקח ממנו המערער לעצמו, ועל רקע זה התפתח ויכוח בינו למתלונן, שבעקבותיו יצאו השניים מן המסעדה כדי להמשיך בעימות. נטען, כי המערער תקף את המתלונן תוך שהוא אוחז בחולצתו, ועל כך הגיב המתלונן בדרך דומה ואף קרע את חולצתו של יריבו. חבריהם של הניצים הפרידו ביניהם, אולם לאחר מספר דקות רץ המערער לכיוון המתלונן כשהוא אוחז בסכין, ודקר אותו בבטנו. המערער עמד לדקור את יריבו פעם נוספת, אולם המתלונן מנע זאת ממנו, וכתוצאה מכך נחתך בידו. לאחר הדקירה החל המערער מתרחק מהזירה, ואז דלק אחריו המתלונן והלם עם מקל בראשו. חבריו של המתלונן אחזו במערער כדי למנוע את בריחתו, אולם אלה שנלוו אליו מיהרו להסתלק מהזירה.

2.

במהלך משפטו התגונן המערער בגרסה כי אמנם נכח בזירה, אולם לא החזיק בסכין וממילא גם לא דקר איש. לטענתו כל שעשה היה לנסות להפריד בין שתי חבורות שהתקוטטו כשלפתע ספג מכה בראשו. נוכח גרסה זו, ומאחר ואין מחלוקת שהמתלונן

נדקר על ידי מאן דהוא, הצטמצמה המחלוקת שבין הצדדים לשאלת זיהויו של המערער כדוקר. לכאורה, ומשהמערער נלכד בזירה, ניתן היה לבצע, ללא קושי, מסדרי זיהוי חי בהשתתפות כל אותם עדים אשר הפלילו אותו. אולם, מטעמים השמורים עמם, בחרו החוקרים לעשות מלאכתם קלה, ובמקום מסדרי זיהוי הם הכניסו אחדים מעדי התביעה לחדר בו שהה המערער, ואלה נשאלו אם זהו התוקף. זהו מחדל חמור וקשה, ולמרבה הצער אינו יחיד מסוגו. עם זאת, שוכנענו מעיון בראיות שבאו בפני בית המשפט המחוזי, כי לא היה מנוס מהרשעת המערער, ולהלן נבהיר את דברינו:

א)

שטחה של המסעדה בה התרחשה הקטטה הנו מצומצם, ועל כן אנו מתקשים להניח כי הנוכחים במקום – המתלונן, חבריו ואחרים – התקשו לזהות את האדם שהתווכח עם המתלונן, ועמו הוא יצא החוצה כדי להמשיך בעימות. זיהויו של המערער על ידי חבריו של המתלונן נעשה כבר בליל האירוע, בעוד שהמתלונן עשה זאת ביום המחרת לאחר ששוחרר מבית החולים. המתלונן וחבריו היו משוכנעים כי האדם שתקף את המתלונן הוא המערער, ולזיהוי זה על אף שערכו אינו רב, הוא בעל משקל נוכח הזמן הלא רב שחלף מאז האירוע ועד להצבעה על המערער בתחנת המשטרה. אולם, לא רק המתלונן וחבריו העידו בסוגיית הזיהוי. וכך לדוגמה מסר יובל פחימה, ששהה באותו לילה במסעדה, כי ראה ויכוח בין "בדואי" ל"רוסי", ובלשון העד בהודעה ת/2: "פתאום ראיתי מישהו דוקר מישהו אחר ואז כנראה זה שדקר רצה לגשת לאוטו שלו וזה שנדקר שם לו מקל של טוריה בראש". על דברים דומים חזר העד בהמשך: "מה שראיתי שאחד הבחורים הבדואי דקר, ואז הרוסי נאלץ להגיב... אני ראיתי שדוקר אותו הבחור הבדואי את הבחור הרוסי... ואז הבחור הרוסי חזר לבחור שדקר אותו ונתן לו טוריה או במעדר שתי מכות בראש ובכתף". אכן, העד ניסה לשנות מגרסתו זו במהלך עדותו בבית המשפט, ובעקבות כך החליט השופט המלומד של בית משפט קמא להכריז עליו כעד עוין, ולסופו של יום העדיף את גרסתו בחקירה מכח הסמכות הנתונה לו בסעיף 10א לפקודת הראיות. לאחר שעיינו בהנמקתו של השופט המלומד לענין זה, אנו סבורים כי לא נפל פגם בהחלטתו, ועל כן לא ראינו מקום לשנות ממנה.

ב)

תמונה דומה מצטיירת מגרסה אותה מסר עד תביעה נוסף, שמעון מימון, שגם הוא נכח במסעדה בעת האירוע. עד זה לא היה להוט למסור את דבריו בכתב, אולם דברים שאמר תועדו על ידי קצין משטרה שהגיע לזירה (איציק אמסלם). במזכר ת/6 נרשם מפיו של מימון בזו הלשון: " אחד הבחורים הרוסים יצא לעבר הרכב שלו והוציא אלה או מקל של מעדר, וחזר לעסק ואז הבדואי דקר את הרוסי, והרוסי חבט בבדואי עם המקל הנ"ל". מימון הכחיש כי דיבר עם קצין המשטרה, אולם עובדה היא שהוא לא הכחיש כי אמר דברים אחרים שאף הם תועדו בת/6, היינו, שהוא מבקש להימנע ממסירת עדות הואיל ויש לו ילדים ומשפחה.

הנה כי כן, חרף מחדליהם הקשים של החוקרים בסוגיית הזיהוי, שוב אין ספק כי מי שדקר את המתלונן היה זה שספג מידו בהמשך מהלומת אלה בראשו, וכאמור, המערער לא הכחיש כי נחבל בראשו. נוכח כל אלה אנו סבורים כי זיהויו של המערער כתוקף הוכח במידה הנדרשת בפלילים, ועל כן החלטנו לדחות את הערעור כנגד ההרשעה.

3.

באשר לערעור כנגד העונש – גם בו לא מצאנו ממש. בית המשפט המחוזי דן את המערער לששה חודשי מאסר על דרך של עבודות שירות, 18 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 15,000 ש"ח, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח. עונש זה לא זו בלבד שאין בו חומרה כלשהי, אלא שהוא אף מתון במידה רבה עד שספק בעינינו אם הוא הולם את נסיבותיו הקשות של האירוע.

אשר על כן, הערעור נדחה.

הממונה על עבודות שירות מתבקש להניח בפנינו, בתוך 30 ימים, את חוות דעתו בדבר התאמת המערער לשאת בעונש המאסר בדרך של עבודות שירות, ומה המקום שהוא מייעד לו. בעקבות כך נשלים את פסק הדין בערעור.