ע"פ 4376/98 דוד אברמוב נ. מדינת ישראל

שופט א' א' לוי:

בין מערער 2 ואחר ולרי חזקלוב נתגלה הסכסוך על רקע המאבק על ליבה של אישה. מערער 2 התרה בולרי ודרש ממנו כי יעזוב את הנערה במהלך עימות ביניהם שהתרחש בשעות הלילה בתאריך 11/797, הוא פצע את יריבו בסכין, באמת ידו הימנית.

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי במהלך יום 12/7/97, קבעו ולרי ואחר לקיים מפגש עם המערערים לחיסול הסכסוך, מפגש זה התקיים בשעות הלילה של אותו יום כשלולרי נלווה חברו ארתור חנוכוב. הארבע עלו לרכבו של ולרי מתוך כוונה לנסוע ולאתר "מקום שקט", בסופו של דבר הגיעו לאתר בנייה ושם עצרו כדי לערוך ביניהם את הברור.

על פי גרסת המשיבה, עד מהרה התפתח אירוע אלים, שבמהלכו שלפו המערערים סכינים. מערער 1 תקף את ארתור ותקף אותו ואילו מערער2 פנה לתקוף את ולרי שהתגונן באמצעות החגורה של מכנסיו. בשלב מסוים כאשר שמע ארתור את מערער 1 אומר למערער 2 לירות בו, נמלט ארתור מהזירה ואז התפנו שני המערערים לתקוף את ולרי והם דקרו אותו בחזהו, בבטנו, בצווארו ובגבו. כתוצאה מכך נגרם מותו של ולרי.

המשיבה ייחסה למערערים עבירות רצח וחבלה בכוונה מחמירה, עבירות לפי סעיפים 300(א)(2) ו- 329(1), בשילוב עם סעיף 29 לחוק העונשין.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערערים בעבירות שיוחסו להם וגזר לכל אחד מהם מאסר עולם בגין עבירת הרצח, ו- 10 שנים בגין גרימת החבלה. בית המשפט הורה שמתוכם 10 השנים יישאו המערערים במצטבר בחמש שנים והיתרה תהיה חופפת.

בהכרעת דינו נמנע בית המשפט המחוזי מלהכריע בשאלה מי דקר את ולרי. בית המשפט ראה את שניהם "כמבצעים בצוותא", כלשון סעיף 29 לחוק העונשין, מנקודת השקפה זו שוב לא ראה חשיבות לשאלה מי דקר בפועל את המנוח, הואיל ושני המערערים הם בבחינת עבריינים ראשיים, כשהאחריות של כל אחד מהם ישירה.

הערעור שהוגש לבית משפט זה התרכז בשאלה אם נכון היה להרשיע את שני המערערים ברצח, מבלי שנקבע ממצא לגבי זהותו של הדוקר. אך בהיפתח הדיון התברר שמערער 1 עשה תפנית, ומפיו שלו וגם מפיו של בא כוחו נשמעה הודייה ולפיה דקר מערער זה גם את ולרי המנוח וגם את ארתור. בא כוח המערער הסביר את הכחשתו של שולחו והעובדות שבהם הודה, בכך שניקר בו החשש כי בני משפחתו של המנוח ינקמו בו ועל כן העדיף להשאיר את העניין להכרעת בית המשפט.

במסגרת עיקרי הטיעון שהניח בפנינו בא כוח המשיבה וכמובן מבלי לדעת את העמדה שעתיד לנקוט בא כוח המערערים ניתח עו"ד למברגר באריכות וביסודיות, כדרכו, את העובדות שאימץ בית המשפט המחוזי, ועל פיהם הגיע למסקנה כי הרשעתו של מערער 2 בעבירת רצח, לא תהיה נקייה מספקות, וזאת לנוכח האפשרות שהוא הקדים ועזב את הדירה לפני שנתגבשה אצל מערער 1 להמית את קורבנו.

בא כוח המשיבה בעיקרי הטיעון נותר נאמן להשקפתו שיש להותיר הרשעתו של מערער 1 בעבירת הרצח על כנה.

בעקבות שאלות שהוצגו והערות שהעירו שופטי המותב, ולאחר שבא כוח המשיבה שקל את העניין הודיע כי הוא נותן את הסכמתו להמרת הרשעתם של שני המערערים בעבירת הריגה לפי סעיף 298 של חוק העונשין. בנוסף לעבירה האחרת (לפי סעיף 329 של החוק). כמו כן הוסכם שלמערערים ייגזר בגין עבירת ההריגה עונש מאסר של 20 שנים. באשר לעבירה האחרת הוסכם שעונש המאסר של 10 שנים יישאר על כנו אך בעוד שבא כוח המדינה ביקש שחלקו יהיה במצטבר עתר בא כוח המערערת לחפיפה מלאה.

עמדת המדינה נראית לנו ועל כן החלטנו לקבל את הערעור במובן זה שהמערערים יזוכו מעבירת רצח, והם מורשעים בביצוע העבירה לפי סעיף 298 של חוק העונשין. ההרשעה בעבירה האחרת לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין נשארת על כנה. באשר לעונש אנו גוזרים על כל אחד משני המערערים 20 שנות מאסר בגין עבירת ההריגה, ומורים כי עונש המאסר של 10 שנים שנגזר בגין עבירה אחרת יישאר על כנו. לנוכח חומרתם המופלגת של המעשים בהם הורשעו המערערים סברנו שהדרך בה נקט בית המשפט המחוזי, היינו חפיפה של מחצית תקופת המאסר האחרונה (10 שנים) הינו מענה הולם, ועל כן החלטנו להתירו על כנו. מכאן התוצאה הסופית שכל אחד משני המערערים ישא ב- 25 שנים.

היום, י' כסלו תשס"א (7.12.2000).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

COURT