ע"פ 4394/10 חיים אזרזר נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, חבלה בנסיבות מחמירות והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 335 ו-275 לחוק העונשין. בכתב האישום נטען, כי בתאריך 8.4.09 הגיע אביו של המערער, יעקב אזרזר (להלן: יעקב), למגרש לממכר מתכות בבת-ים, שם עבד המתלונן, אנדרי טודורון, והציע למכור סחורה כלשהי. לאחר דין ודברים לא הצליחו הצדדים להגיע להסכמה על המחיר, וכנראה שהויכוח גלש לצעקות וקללות במהלכן איים יעקב על המתלונן כי יפגע בו. ואכן, דקות ספורות לאחר מכן הגיעו לזירה המערער שהיה חמוש בסכין, אחותו אתי אזרזר (להלן: אתי), ליאור ארביב שנשא עמו גרזן ושניים עד שלושה אנשים נוספים. בני החבורה תקפו את המתלונן והמערער דקר אותו עם הסכין. בשלב כלשהו ניסה המתלונן להימלט מהזירה, אולם המערער וחבריו דלקו אחריו, הדביקוהו והכו אותו תוך שהמערער מוסיף לדקור אותו. לבסוף, נטשו המערער וחבריו את המתלונן כשהוא שותת דם, ובהמשך הוא הובהל לבית חולים שם נותר מאושפז במשך כשבוע. בכתב האישום נטען עוד, כי שוטר שהבחין בחבורת התוקפים נמלטת מהמקום, עקב אחריה עם רכבו, עד שבשלב מסוים ירדה אתי מהמכונית בה נסעה, חסמה את דרכו של השוטר בגופה, ורק לאחר שחבריה נעלמו היא עלתה למונית ונסעה משם. באישום נוסף נטען כי בחודש דצמבר 2009 הגיע מידע על מקום הימצאו של המערער (באולם אירועים), וכאשר ניגש אליו שוטר וביקשו להזדהות בפניו, הוא הציג את עצמו בזהות שאולה.

בעקבות הרשעת המערער דן אותו בית המשפט המחוזי ל-40 חודשי מאסר, שתי תקופות של מאסר על-תנאי, קנס בסך 1500 ש"ח והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 3,500 ש"ח. כמו כן, הופעל בחופף מאסר על תנאי בן 6 חודשים שעמד נגדו, כך שתקופת מאסרו הכוללת עומדת על 40 חודשים.

המערער סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו מעבר למתחייב ותוך סטייה מרמת הענישה הנוהגת. עוד נטען, כי לא ניתן משקל הולם להודאת המערער, החרטה שהביע, הצורך להותיר פתח לשיקומו, ונסיבותיו האישיות – אדם צעיר שמגיל צעיר אובחן כסובל מהפרעות התנהגות ולמידה.

אין בידינו לקבל את הערעור. המערער הגיע לזירה ביחד עם אחרים כאשר מנוי וגמור עמו להשיב למתלונן כגמולו. הוא תקף אותו בשצף קצף, דקר אותו עם סכין, ולא הרפה ממנו גם כאשר ניסה המתלונן לנוס על נפשו. זו התנהגות אלימה, חריגה בחומרתה, שבנקל היתה עלולה להסתיים בתוצאה קשה פי כמה מזו שהתרחשה בפועל. להתנהגות זו נודעת חומרה יתרה גם נוכח גל האלימות העכור העובר על החברה בישראל, ושבמטרה להלחם בו פסקנו לא אחת כי יש להכביד את היד על החוטאים בתחום זה. בנסיבות אלו לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה לשנות מן העונש, ומדעתנו לא שינינו גם נוכח העונשים שהושתו על המעורבים האחרים בפרשה.

אי לכך, הערעור נדחה.