ע"פ 4411/96 זיוד ג'מיל נ. מדינת ישראל

1.נגד שני המערערים הוגשו לבית המשפט המחוזי בנצרת שני כתבי אישום נפרדים (ת.פ. 131/95 ות.פ. 150/95) בקשר לאותה פרשה. הדיון בשני כתבי האישום אוחד; ולאחר תיקון סעיף האישום בהקשר לארוע העיקרי - החטיפה - הורשעו השניים על-פי הודאתם בעבירות הבאות:

א.המערער מס' 1 ( זיוד ג'מיל בן סלימאן, להלן "זיוד") - בעבירות של נסיון חטיפה לשם חבלה חמורה לפי סעיף 374 לחוק העונשין, עבירות בנשק לפי סעיף 144 לחוק העונשין ותקיפה חבלנית לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

ב.המערער מס' 2 (משארקה וליד בן ח'אלד אחמד - להלן "משארקה") - בעבירות שבהן הורשע המערער מס' 1; ובנוסף לכך בעבירות הכרוכות בגניבת אקדח והחזקתו לפי הסעיפים 384 ו144- לחוק העונשין.

בשל הרשעתם בעבירות האמורות נדונו המערערים לעונשים הבאים: 14 שנות מאסר בשל שלש העבירות המשותפות לשניהם; כאשר המערער מס' 2 נדון לשתי שנות מאסר נוספות בשל העבירות של גניבת האקדח והחזקתו.

הערעור מכוון כנגד חומרת העונשים.

2.ואלה, בתמצית עקרי העובדות העומדות בבסיס הרשעתם של שני המערערים:

א.בחדשים ינואר-פברואר 1995, גנב המערער מס' 2 ממעבידו בישוב מבוא דותן אקדח ותחמושת והחזיקם ברשותו.

ב.בחודש ספטמבר 1995, נסעו השניים - שניהם תושבי ג'נין - ברכב הנושא לוחית רישוי ישראלית, כשהם תרים אחר חייל ישראלי נושא נשק. בדרכם פגשו השניים בחייל עופר וקנין (להלן: החייל) שהמתין להסעה.

ג.זיוד יצא אל החייל וניסה להכניסו בכוח לתוך המכונית. החייל התנגד ונאבק עמו. זיוד הצליח להוציא מידיו של החייל את רובהו; ואילו החייל הצליח להוציא מידי זיוד את האקדח שהחזיק הלה ברשותו.

ד.באותו זמן התקרבה למקום ניידת משטרה. משארקה ברח במכונית ואילו זיוד החל נמלט רגלית. החייל רדף אחרי זיוד ופצעו ביריה מן האקדח שהוציא מידיו.

3.טענותיו של הסניגור כנגד העונשים שהושתו על המערערים, מתמקדות בכך שלא היתה למרשיו כוונה לפגוע בחייל ומטרתם היתה אך לגנוב את הנשק שהחזיק.

לצד הטיעון האמור בדבר תכלית תקיפתו של החייל, פרש הסניגור את נסיבותיו האישיות של כל אחד מהמערערים והדגיש את החרטה שהביעו השניים; כאשר - לטענת הסניגור - בית המשפט המחוזי לא נתן לכך משקל ראוי.

לשיטת הסניגור, העונשים שהושתו על מרשיו חורגים חריגה רבתי מרמת הענישה המקובלת למעשים שעשו; ובקשתו היא להקל עמם באורח ממשי, כשהוא סומך עמדתו על פסקי דין שניתנו בעבר במקרים מאותו סוג.

4.לא נוכל להיעתר למערערים. חטיפתו של חייל - ולו רק לשם גניבת נשק וגרימת חבלה חמורה לחייל - הינה מעשה חמור ביותר; ולדאבון הלב, הסתיימו מקרים דומים בעבר ברצח החייל שנחטף.

במצב דברים זה, בדין סבר בית המשפט המחוזי, כי מן הראוי לגזור על המערערים עונשים שיהא בכוחם לקבוע את חומרתו היתירה של מעשה החטיפה בהכרת כל הנוגעים בדבר, למען יראו וייראו.

נסיבות המקרה שבפנינו חמורות יותר מאלה שפורטו בפסקי הדין שעליהם הסתמך הסניגור; ומכל מקום ראוי להחמיר בעבירות מסוג זה - המעמידות בסיכון חיי אדם - ולמנוע התרחבותה של תופעת הפגיעה בחיילים, מתוך כוונה להשיג את נשקם.

עם זאת, סבורים אנו, כי לנוכח תקופת המאסר הארוכה שנגזרה על כל אחד מהמערערים בשל עבירת החטיפה והעבירות הכרוכות בה, לא היה מקום להורות על ריצוי מצטבר של עונש המאסר שנגזר על המערער מס' 2 בגין גניבת האקדח והתחמושת.

אשר על כן אנו מקבלים באורח חלקי את ערעורו של המערער מס' 2 במובן זה ששני העונשים שנגזרו עליו ירוצו באורח חופף.

פרט לשינוי זה הערעור נדחה.