ע"פ 4426/97 הרצל קרן-שמש נ. מדינת ישראל

המערער הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בביצוע רצח בכוונה תחילה ועבירה של שוד מזויין. בהיותו לוקה בהפרעה נפשית חמורה, כתוצאה מפגיעה פיסית בראש שנגרמה לו בתקופת שירותו הצבאי, ביקשו בעלי הדין מבית המשפט המחוזי לגזור על המערער עונש מופחת, כמשמעו בסעיף 300א(א)(1) לחוק העונשין, דהיינו ארבע-עשרה שנות מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי בחן את החומר הרפואי שהוגש לו לגבי המערער, ולאחר ששקל את כלל נסיבות העניין, לרבות מהות וחומרת ההפרעה הנפשית בה לוקה המערער, החליט לאמץ את הסדר הטיעון וגזר על המערער את העונש שבעלי הדין ביקשו בהסכמה לגזור עליו.

הערעור שלפנינו מופנה כנגד חומרת גזר הדין. בא-כוח המערער לא חלק כי בית המשפט המחוזי גזר את העונש בהתאם להסדר טיעון מוסכם. עם זאת הצביע על קשיי הסתגלותו של המערער בבית הסוהר, ומטעם זה ביקש להקל ולו במקצת בעונש המאסר.

לאחר שמיעת הטענות (ביום 5.10.2000) ביקשנו ממחלקת בריאות הנפש בשירות בתי הסוהר להמציא לנו תסקיר אודות מצבו של המערער והערכה ביחס להשלכות שיש למצב זה על יכולתו של המערער לרצות את מאסרו או גם על האפשרות להתאים את תנאי המאסר למצבו. הוגשה לנו חוות-דעת פסיכיאטרית והתיק נקבע לפנינו להשלמת הטיעון. מחוות הדעת לא עולה שחלה החמרה במצבו של המערער לעומת המצב בו היה נתון בזמן גזירת העונש. בתחילת המאסר המערער אמנם סבל מקשיי הסתגלות אך כעבור זמן חלה הטבה במצבו ובשנים האחרונות מצבו מאוזן ללא התנהגות חריגה. הוא נזקק לטיפול רפואי שוטף בהתאם למצבו ומשתף פעולה בכל הנוגע לקבלת הטיפול. במסגרת המגבלות הקיימות עושה שירות בתי הסוהר כמיטב יכולתו להתאים את תנאי המאסר למצבו של המערער. בסיכום נאמר בחוות הדעת כי המערער אינו מאובחן כחולה נפש ולא נצפו אצלו תגובות דכאוניות קשות, ולכן מבחינה פסיכיאטרית הוא מסוגל להמשיך לרצות את מאסרו.

חוות הדעת האמורה הניחה את דעתנו כי אין עילה להתערב בעונש המאסר שנגזר על המערער בבית המשפט המחוזי ואשר נקבע מתוך התחשבות מלאה במצבו הנפשי.

הערעור נדחה.