ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 4427/99
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' ריבלין
המערער:
פלוני
נגד
המשיב ה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת-דין וגזר-דין של בית המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 10.6.99 בת"פ
3132/97 שניתנו על-ידי כבוד השופטים:
נ' עמית, ש' טימן וי' שמעוני
תאריך הישיבה: טז' בטבת תשס"א (11.1.01)
בשם המערער: עו"ד א' שרעבי
בשם המשיבה: עו"ד ת' פרוש
בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ז' מור
פ ס ק - ד י ן
המערער הובא לדין בעבירה של בעילת קטינה שטרם מלאו לה 16 שנים ובעבירת תקיפה מינית כלפי קטינה אחרת, שאף לה טרם מלאו 16 שנים. המערער הורשע בדין בשתי העבירות ועונשו נגזר לתשע שנות מאסר, שש שנים מתוכן מאסר ממש ויתרת התקופה מאסר על-תנאי. עיקרו של הערעור שלפנינו הופנה נגד ההרשעה בדין. לחלופין, השיג המערער גם על אורך תקופת המאסר.
לא מצאנו מקום לבקש תשובה לערעור. נושא האישום הראשון היה בעילת אחייניתו של המערער, בהיותה כבת 11. את תלונתה הגישה מתלוננת זו כעשר שנים לאחר יום המעשה. הסניגור המלומד עשה כל מאמץ לשכנענו כי בית המשפט המחוזי שגה בקבלו כמהימנה ללא סייג את עדותה, חרף כבישת תלונתה במשך תקופה כה ארוכה. כן טען, כי החיזוקים שמצאו השופטים לגירסת המתלוננת לא היו חיזוקים כל עיקר. נושא האשמתו של המערער במסגרת האישום השני היה במעשה מגונה שעשה כלפי אחיינית אחרת שלו, שאף היא היתה בעת המעשה כבת 11. את תלונתה נגד המערער מסרה מתלוננת זו בחלוף כשמונה שנים, וזאת לאחר שהמערער הואשם בביצוע העבירה כלפי המתלוננת הראשונה. אף כאן השיג הסניגור המלומד על צידקת ההרשעה, בטענה כי לגירסת המתלוננת לא נמצאו חיזוקים מספיקים בראיות האחרות. כן הצביע על חשש שהחלטתה של מתלוננת זו להגיש את תלונתה הושפעה מהאשמתו של המערער בבעילת בת דודתה, וכן לאור חששו של הסניגור כי במה שסיפרה מתלוננת זו בעדותה אודות מעשים מיניים אחרים שעשה בה המערער - ושעל עשייתם אי אפשר היה להאשימו מחמת התיישנות המעשים - היה כדי להשפיע על התרשמות בית המשפט מאמינות גירסתה אודות המעשה נשוא האישום.
שקלנו את טענות הסניגור והגענו למסקנה כי אין בהן כדי לערער במאומה את איתנות הכרעתו של בית המשפט המחוזי. בהכרעת-דין מפורטת ומנומקת היטב בחן בית המשפט המחוזי את עדויותיהם של המתלוננות, של המערער, ושל יתר העדים שהופיעו במשפט, וקבע מימצאים עובדתיים ברורים. בצדק קבע בית המשפט שלגירסותיהן של המתלוננות מצויים חיזוקים ממשיים במירקם הראייתי הסובב, ומששוכנע באמינות ההסברים שבאו לפניו לעניין כבישת התלונות במשך תקופה ארוכה, לא מצא יסוד לפקפק באמינות גירסותיהן של המתלוננות רק בשל כבישתן. יצוין כי המערער כפר מכול וכול במעשים שיוחסו לו, אלא שעדותו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי כבלתי מהימנה. בהכרעה עובדתית זו איננו רואים כל יסוד להתערב.
גם הערעור על חומרת גזר הדין דינו להידחות. המערער יליד שנת 1946 נחשב עד לחשיפת הפרשה כמקיים אורח חיים נורמטיווי ומקובל עלינו כי העונש שהוטל עליו, לנוכח גילו ובהתחשב בזמן הרב שעבר מאז עשיית המעשים ועד לגזירת הדין, איננו עונש קל. עם זאת לא נוכל להתעלם מחומרת המעשים, שבוצעו כלפי שתי ילדות בנות 11, תוך ניצול לרעה של החיבה שרחשו לו בהיותו דודן, בעלה של דודתן האהובה, שבביתה נהגו להתארח לעיתים קרובות. יצויין שלמתלוננת הראשונה נגרמה כתוצאה מן המעשים פגיעה נפשית שליוותה אותה במשך שנים עד שבתמיכת הוריה עמד לה הכוח להתלונן. בנסיבות אלו לא מצאנו יסוד להתערב גם בגזר הדין ואנו דוחים את הערעור על שני חלקיו.
ניתן היום, טז' בטבת תשס"א (11.1.01).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
העתק מתאים למקור
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי
הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99044270.
F04