ע"פ 4443/11 מואסי ראמי נ. מדינת ישראל

השופט י' עמית :

1.

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של קשר לפשע לפי סעיף 449(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) וניסיון שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 403 סיפא + 29 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב ה אישום בו הורשע המערער, הוא ושני אחרים יצרו קשר עם פלוני (להלן: המתלונן ) שהציע למכירה אופנוע באתר האינרנט "יד 2" (להלן: האופנוע ). ביום 26.9.2010 בשעה 15:00 לערך נפגש המערער עם המתלונן, ובעוד השניים משוחחים הגיעו למקום שני האחרים שקשרו עם המערער לשדוד את האופנוע, אחד מהם ביקש מהמתלונן להתניע את האופנוע ולרדת ממנו, והמערער הרים את חולצתו וחשף, צמוד למכנסיו, חפץ שנחזה כאקדח. למראה האקדח דחף המתלונן את המערער, החל לזעוק לעזרה וניסה לכבות את האופנוע. המערער והאחרים הכו את המתלונן בראשו באמצעות קסדה ובעטו בו באשכיו, וכאשר נפל המתלונן לקרקע, המשיכו להכות בו. משהבחינו באדם המתבונן בהם כשהם מכים במתלונן, חטף המערער מהמתלונן צרור מפתחות ובו מפתחות האופנוע, והוא ושותפיו נמלטו מהמקום. כתוצאה מהאירוע סבל המתלונן מחבלה מעל עינו, ומכאבים בגב, בראש ובאשכים.

2.

בית משפט קמא השית על המערער עונש מאסר של 30 חודשים והפעיל במצטבר מספר מאסרים על תנאי לתקופה כוללת של 19 חודשים, כך שסך הכל נגזרו על המערער 49 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי למשך 18 חודשים, ותשלום פיצוי למתלונן בגובה 6,000 ₪.

3.

על כך נסב הערעור שבפנינו. המערער טען כי העונש שהושת עליו חורג מרף הענישה המקובל בעבירות מסוג זה וכי בית המשפט

לא נתן משקל לאופיו ולנסיבותיו האישיות של המערער, ובעיקר למשבר שפקד אותו לפני מספר שנים עקב מותה של אחותו הצעירה.

4.

דין הערעור להידחות.

אזכיר את נקודת המוצא ולפיה ערכאת הערעור איננה מתערבת בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, אלא אם נמצא כי הוא חורג במידה ניכרת מרף הענישה המקובל. לא זה המקרה שלפנינו. ניסיון השוד בוצע בצוותא בצהרי יום, תוך כדי תכנון מראש, תוך נשיאת חפץ הנחזה כאקדח ותוך הפעלת אלימות כלפי המתלונן. המערער היה המבוגר מבין שני הנאשמים שהורשעו ועד עתה נמנע מלמסור את זהותו של השותף השלישי. המערער ביצע את העבירות כשהוא עודנו אסיר ברישיון, פחות מחודשיים לאחר ששוחרר ממאסרו, וכאשר תלויים ועומדים כנגדו שלושה מאסרים על תנאי בעבירות של אלימות, תקיפת שוטרים, פריצות לרכב ועוד. אלא שהמערער לא הפנים את לקחו ולא זנח את דרך הפשע, ובנסיבות אלה העונש של 30 חודשי מאסר בפועל שהושת עליו אינו חורג כלל וכלל מרף הענישה הנוהג. למערער אין זכות מוקנית כי המאסרים על תנאי יופעלו בחופף. נהפוך הוא. ברירת המחדל לפי סעיף 58 לחוק העונשין היא כי המאסר על תנאי יופעל במצטבר וניתן לחרוג מכך "מטעמים שיירשמו". במקרה דנן, ונוכח הנסיבות המתוארות לעיל, אין אנו רואים טעם של ממש המצדיק אי הפעלת המאסרים על תנאי במצטבר.

אשר על כן, הערעור נדחה.