ע"פ 4454/98מדינת ישראל נ. מוחמד (חמודי) עבאס

1 פתח דבר

בפנינו שני ערעורים כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת.פ. 1062/98, לפיו הורשעו שני הנאשמים (המערערים בע"פ 4961/98 והמשיבים בע"פ 4454/98) בעבירות של קשר לשוד ושוד של מתדלק בתחנת דלק; ונדונו - כל אחד - לשש וחצי שנים מאסר, מתוכן שלש וחצי שנים לריצוי בפועל ושלש שנים על תנאי, כאשר לחובת המערער מס. 2 - מופיד הוואש - הופעלו במצטבר 4 חודשים מאסר על תנאי.

שני הנאשמים, מערערים בע"פ 4961/98 כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד מידת העונש; ואילו המדינה מערערת בע"פ 4454/98 כנגד קולת העונש שנגזר על כל אחד מהשניים.

2.הערעור כנגד ההרשעה

השוד בוצע על ידי שני המערערים בע"פ 4961/98 (הנאשמים בכתב האישום ולהלן: המערערים), יחד עם אדם שלישי בשם חסן בסאני (להלן: בסאני) שהודה באשמתו, הורשע ונדון בנפרד.

בסאני נקרא להעיד מטעם התביעה כנגד שני המערערים. ברם, בהיותו על דוכן העדים חזר בו בסאני מן הגירסה שמסר בהודעתו במשטרה, לפיה השניים היו שותפיו למעשה השוד; והודעתו הוגשה כראיה על פי סעיף 10א לפקודת הראיות. במשפטם של השניים לא היתה מחלוקת על כך שהשוד נושא האישום בוצע; והשאלה היחידה שדרשה הוכחה והכרעה היתה שאלת זהותם של שני המערערים כמי שהשתתפו בביצוע השוד. הראיות הבסיסיות שעל פיהן קבע בית המשפט כי שני המערערים השתתפו בשוד הן: הודעתו במשטרה של בסאני והודעתה של הייאם הוואש - אשתו של המערער מס' 2 מופיד הוואש (להלן: הייאם) - ושורה של גורמים המספקים "דבר לחיזוק" להודעתו של בסאני ומפריכים את גירסותיהם המכחישות של שני המערערים.

הערעור כנגד ההרשעה מתמקד בשניים אלה: ראשית - בהחלטתו של בית משפט קמא ליתן אמון בגירסה המפלילה המוצגת בהודעתו של בסאן והמתחייבת מהודעתה של היאם; ושנית - בהחלטתו של בית המשפט קמא לדחות את ההתנגדות להעדת היאם כעדת תביעה נגד שני המערערים, בהתחשב בכך שאין היא מעידה ישירות בקשר לנקיטה באלימות ועדותה מצומצמת ל"התכנסות" שקדמה לביצוע השוד.

בית המשפט המחוזי פירט בהכרעת הדין בהרחבה את הנימוקים להעדפת תוכן הודעותיהם של בסאני ושל היאם על פני העדות שמסרו בפניו; ואנו לא מצאנו בהשגותיו של ב"כ המערערים בענין זה דבר המצדיק את התערבותנו בהחלטתו של בית המשפט ליתן אמון בתוכן ההודעות.

דבר זיהוים של השניים על ידי ביסאני כשותפיו לביצוע השוד, נתמך - במידה מספקת - בעדותו של אחד קאסם בענינו של המערער מס. 1 ובידיעת פרטים אישיים בעניינו של המערער מס' 2; ודבריה של היאם בהודעתה בדבר ההתכנסות בביתה עובר לביצוע השוד מתיישבים ומשלימים את האמור בענין זה בהודעותיו של ביסאני. לכך ניתן - אם כי אין צורך - להוסיף את תמליל השיחה עם המערער מס' 2, שעה שהציע להודות בהשתתפות בשוד עם המערער מס' 1.

גם הטענה כנגד כשרותה של היאם להעיד מטעם התביעה אינה מקובלת עלינו. לשונו של סעיף 5(א) לפקודת הראיות - הקובע סייגים לכלל הפסלות הקבוע בסעיף 3 לפקודת הראיות - אינה מגבילה את תחולתו לעדות ישירה בדבר נקיטה באלימות; אלא קובעת בצורה כללית כי הסייג הקבוע בסעיף 3 לא יחול ב"משפט פלילי" בשל "חבלת גוף או אלימות". כתב האישום ייחס למערערים עבירת שוד, לאמור: המדובר "במשפט פלילי בשל אלימות"; ועל כן, לא חל לעניינו הסייג שבסעיף 3 ודינה של היאם בהקשר זה כדין כל עד אחר.

במצב דברים זה, נשמט הבסיס מתחת לערעור כנגד ההרשעה ויש לדחותו.

3.הערעורים כנגד מידת העונש

שותפם של המערערים לביצוע השוד, בסאני, נדון בעקבות הודאתו לשש שנים מאסר לריצוי בפועל ולשנתיים מאסר על תנאי; וזאת - לאחר שבקש להודות ולצרף תיקים נוספים בהם יוחסו לו שבע פריצות לבתים והחזקת רכוש החשוד כגנוב.

טענת ב"כ המדינה היא, כי העונש שנגזר על המערערים מופרז לקולה וכי מן הדין היה לגזור על כל אחד מהם עונש שלא יפול בחומרתו מן העונש שנגזר על בסאני; וזאת - על אף, שכאמור, העונש שהוטל על בסאני מתייחס גם לעבירות נוספות בהן הודה והורשע כמפורט לעיל

אנו בדעה, כי לנוכח שני השיקולים הבאים ערעור המדינה בדין יסודו: המדובר במעשה חמור של שוד אלים בחבורה, של מתדלק בודד בתחנת דלק, בשעות הלילה; ולכל אחד מהמערערים - ובמיוחד למערער מס' 2 מופיד הוואש - הרשעות קודמות מכבידות. אומנם העונש שנגזר על ביסני כולל גם עבירות נוספות. ברם, חלקו של בסאני בשוד היה קטן יותר מחלקם של שני המערערים והסתכם בהסעתם למקום השוד ומילוטם ממנו; ושמירה על יחס נאות בין עונשם של המערערים כמבצעים ממש, לבין עונשו של בסאן מצדיקה ומחייבת החמרה עמם.

עם זאת, כערכאת ערעור אין אנו ממצים את הדין ונסתפק על כן בהגדלת תקופת המאסר שעל כל אחד מהמערערים לרצות בפועל משלש וחצי שנים לחמש שנים. פרט לשינוי זה ישאר גזר הדין כל כנו כמות שהוא.

קבלת ערעור המדינה כנגד מידת העונש מייתרת את הדיון בערעור שהגישו המערערים בענין זה.