ע"פ 4459/07 עודה אלחויטי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתאריך 27.11.05, בשעת לילה מאוחרת, נהג המערער ברכב לעבר צומת להבים, אף שהיה פסול מלנהוג. שוטרים שנסעו בעקבותיו הורו לו לעצור, אולם הוא התעלם מהם, והמשיך בנסיעה לכיוון הישוב רהט. בשלב מסוים נסעה ניידת המשטרה במקביל לרכבו של המערער, ואז הוא הטה את רכבו לעברה, ונהגה נאלץ להסיט את ההגה במהירות כדי למנוע תאונה. על מעשה זה חזר המערער פעם נוספת, ובשלב מסוים

הוא גרם לנהגו של רכב שבא מהכיוון הנגדי לעלות על מדרכה כדי שלא להינזק.

המערער הודה בכל אלה, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, ובהמשך דן אותו לשלוש שנות מאסר ושנה מאסר על-תנאי. הערעור מופנה כנגד גזר הדין. נטען, כי העונש שהשיתה הערכאה הדיונית הנו חמור, מתעלם מנסיבותיו האישיות של המערער, ואין בו ביטוי הולם לשיקולים האינדיווידואליים בענישה. כן נטען, כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לאמור בתסקיריו של שרות המבחן ולהמלצתו – להעמיד את המערער בפיקוח השרות, ולחייבו במתן שרות לתועלת הצבור. ועוד נטען, כי מדיניות הענישה ה"קשיחה" הנוהגת בתחום זה על עבירות, עלולה להוות תמריץ שלילי לנאשמים אשר בנסיבות אחרות היו עשויים להשתלב בתהליכים טיפוליים.

לא שוכנענו כי יש מקום להקלה בעונש. אמרנו לא אחת ונשוב ונאמר, התופעה של נהגים שאינם מצייתים להוראות שוטרים, שוב אינה תופעה של בודדים או בני תשחורת פוחזים, אלא של רבים. לעתים מבוצעות אותן עבירות כקריאת תגר נגד שלטון החוק, ולעתים עושים זאת נהגים המבקשים למנוע את מעצרם הואיל וזה לא מכבר חטאו בהתנהגות אסורה. דרך נהיגתם של נאשמים מסוג זה יוצרת מציאות קשה ומסוכנת ביותר, שאת מחירה שילמו נהגים ונוסעים תמימים בחייהם, ולרבים אחרים נגרמו פציעות המלוות בסבל רב ומתמשך. מציאות זו, במדינה המשלמת מחיר דמים נורא כמעשה של יום יום, יש לעקור מן השורש, ודרך הענישה היא אחד האמצעים אשר עשוי להביא למפנה.

נוכח האמור, ולאחר שעיינו בנימוקי גזר-דינו של בית המשפט המחוזי, לא מצאנו מקום לשנות מהעונש שהושת על המערער. הוא ביצע את העבירה בעת שהנהיגה נאסרה עליו, ונראה כי רק בדרך בנס לא גרמה התנהגותו לנזק או לפגיעה בחיי אדם.

אשר על כן, הערעור נדחה.