ע"פ 4490/12 פלוני נ. מדינת ישראל

השופטת ע' ארבל:

1.

נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין, בגין דקירתו ופציעתו הקשה של דודו ביום 30.4.10. ביום 1.2.12 הורשע המערער במיוחס לו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת צ' קינן). המערער לא התייצב לדיון לטיעונים לעונש. באת-כוח המשיבה ביקשה להוציא צו הבאה כנגדו וכן להפנותו לבדיקה פסיכיאטרית על סמך מסמך רפואי שנמסר לה במעמד הדיון. בדיון נוסף שהתקיים, לאחר שהובא המערער על ידי צו הבאה, ועל סמך מסמך רפואי שנערך לאחר מעצרו של המערער בעקבות צו ההבאה, הורה בית המשפט המחוזי על העברתו של המערער לבדיקה פסיכיאטרית בהתאם לסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן: החוק ). ביום 18.3.12 הוגשה לבית המשפט חוות דעת פסיכיאטרית לפיה המערער אינו כשיר לעמוד לדין, תוך המלצה להוצאת צו אשפוז כפוי. בית המשפט ביקש להמציא חוות דעת משלימה, ולאחר קבלתה התעוררה סתירה בין חוות הדעת לבין חוות דעת נוספת שהוכנה בעניינו של המערער בתיק אחר. לפיכך הורה בית המשפט על הקמת צוות לבדיקתו של המערער. הצוות הגיש חוות דעת רפואית לפיה המערער סובל כיום מהפרעה נפשית בשלב הפעיל שלה, כי הוא אינו מסוגל לעמוד לדין, וכי הצוות התרשם מסיכון די גבוה בעיקר לבני המשפחה. בית המשפט קבע כי חוות דעת זו אינה מותירה ספק כי נתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 15(א) לחוק, וכי יש להפסיק את ההליכים נגד המערער.

בית המשפט הוסיף ודן בשאלת אשפוזו הכפוי של המערער. טענותיו של בא-כוח המערער כי יש להסתפק בצו לטיפול מרפאתי כפוי נדחו, תוך שנקבע כי לא יהיה בטיפול מרפאתי כדי לבטל את החשש לסיכון מעם המערער, במיוחד כלפי בני משפחתו. מאחר שהמסמכים מדווחים על החמרה הדרגתית במצבו הנפשי של המערער סבר בית המשפט כי אין בהעדר דיווח על מסוכנות במסמכים הרפואיים המוקדמים כדי לשלול את המסקנה כי קיימת היום סכנה המצריכה אשפוז כפוי. משכך הורה בית המשפט כי ההליכים בתיק הפלילי יופסקו, וכי המערער יאושפז במקום עליו יורה הפסיכיאטר המחוזי.

2.

מכאן הערעור שבפנינו. בא-כוח המערער טען בפנינו כי המסמכים הרפואיים אמנם מצביעים על מצב פסיכוטי פעיל מחד, אך אין הם מצביעים על סיכון מטעם המערער לא לעצמו ולא לאחרים. המומחים אשר ערכו את חוות הדעת האחרונה לא שאלו את המערער לגבי רמת הסיכון הנשקפת ממנו, ואף לא שאלו את בני משפחתו בעניין, ולמרות זאת קבעו כי נשקפת להם סכנה. לטענתו, בני משפחתו של המערער שהו איתו על בסיס יומיומי ואף פיקחו עליו במסגרת חלופת המעצר, ולא נגרם להם כל רע. לטענתו, סעיף 6 לחוק דורש כי יתקיים סיכון פיזי מיידי, דבר שאינו מתקיים במקרה זה.

מנגד נטען בעיקרי הטיעון מטעם המדינה כי אין בסיס להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט בחן את החומר בכללותו והגיע למסקנה המבוססת על החומר שהובא בפניו. היא מדגישה כי המסקנה בדבר המסוכנות הנשקפת מהמערער היתה משותפת לארבעת הרופאים האחרונים שבדקו את המערער. כן היא מציינת את האירוע האלים בו היה מעורב המערער ביום 15.3.12, בו תקף אנשי צוות והיה צורך לסגור אותו בחדר בידוד; וכן מחשבות שווא של רדיפה שהעלה המערער כלפי בני משפחתו, אותן ביטא בבדיקה מיום 19.4.12. המסקנה אף מתיישבת, לטענת המדינה, עם עובדות כתב האישום, וכן עם העובדה שאשתו וילדיו של המערער נאלצו לעזוב את הבית בעת היותו במעצר בית מחשש שהמערער יפגע בהם.

3.

לאחר ששמענו את טענות הצדדים ועיינו בחומר שהוגש לנו נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות. ראשית נבהיר כי סעיף 6 לחוק אינו חל על המקרה שבפנינו, שכן עניינו בבדיקה כפויה שלא במסגרת הליך פלילי. הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 15 לחוק. באשר ליישומו של סעיף זה, המערער אינו משיג על הקביעה כי הוא סובל ממצב פסיכוטי פעיל, אלא על צו האשפוז הכפוי שהוצא נגדו, תחת צו לטיפול מרפאתי. סעיף 15(ד) קובע כי "בית המשפט לא יתן צו לטיפול מרפאתי אלא אם כן סבר שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם". לא שוכנענו כי יש להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי, לפיה מהמערער נשקפת מסוכנות. מסקנה זו מעוגנת היטב בחומר שהיה בפני בית המשפט המחוזי. חוות הדעת האחרונה בעניינו של המערער, מיום 19.4.12, שנערכה על ידי צוות פסיכיאטרים בכירים, קבעה התרשמות של סיכון די גבוה הנשקף מהמערער, בעיקר לבני משפחה. יצוין כי חוות הדעת מציינת שבמהלך השנה האחרונה הלכה והתעצמה ההפרעה הנפשית ממנה סובל המערער. מכאן, כי אין למסמכים רפואיים קודמים, אליהם מפנה בא-כוח המערער, השלכה על העניין שבפנינו. יוער כי גם חוות הדעת הקודמת, מיום 15.3.12, המליצה על אשפוזו הכפוי של המערער. בחוות דעת זו מתוארים אירועי אלימות פיזית כלפי הסובבים את המערער שאירעו ביום 15.3.12. חוות הדעת הקודמת לחוות דעת זו הינה מיום 24.4.11, ולפיכך איני סבורה כי העובדה שהיא שוללת מסוכנות של המערער רלוונטית למצבו הנוכחי של המערער.

מהדברים עולה, אם כן, כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה נשקפת מהמערער מסוכנות על רקע הפרעה נפשית פעילה, המצדיקה את אשפוזו הכפוי לעת הזו, היא מסקנה המבוססת כדבעי בחומר הראיות, ואין מקום להתערב בה.

הערעור, אם כן, נדחה.