ע"פ 4506/98 יעקב שטרנהיים נ. מדינת ישראל

1.המערער הורשע על פי הודייתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של עשיית עסקה בסם מסוכן, החזקת מסוכן שלא לצריכה עצמית, קשירת קשר לייבוא סם וייבוא סם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג1973- (להלן - "פקודת הסמים"), סעיף 7(א)+7(ג) רישא לפקודת הסמים, סעיף 13 לפקודת הסמים ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן - "חוק העונשין"), סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין וכן סעיף 13 לפקודת הסמים.

כמוסכם בהסדר הטיעון, תבעה המשיבה לגזור על המערער מאסר בפועל לתקופה של חמש שנים ומחצה, ואילו בא כוח המערער טען שעל תקופת המאסר להיות קצרה "בצורה משמעותית" מזאת שתבעה המשיבה. עוד טענה המשיבה כי אין לנכות מתקופת המאסר את מלוא תקופת מעצרו של המערער, אלא רק את תקופת המעצר העודפת על תקופת מאסר של חצי שנה שריצה המערער בעת ובעונה אחת עם תקופת מעצרו. בא כוח המערער טען שיש לנכות את תקופת המעצר בשלמותה.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ס' רוטלוי), בגזר דינו מיום 4.1.98, אמץ את הסדר הטיעון וגזר על המערער מאסר לתקופה של ארבע שנים ומחצה החל באותו יום, בניכוי תקופת המעצר העודפת על תקופת המאסר החופפת בלבד, דהיינו, התקופה שמיום 8.12.96 עד 16.3.97.

2.ערעורו של המערער מתמקד בשתי טענות עיקריות: האחת - כי היה על בית המשפט המחוזי לגזור עליו תקופת מאסר שתהיה קצרה באופן משמעותי מתקופת המאסר שנגזרה על נאשם אחר בשם צחי, שהיה שותפו לעבירות הנדונות וכן הורשע בעבירה נוספת בפרשיה נפרדת אחרת. אותו נאשם נדון למאסר בפועל לתקופה של חמש שנים ומחצה בגין שתי הפרשיות. טענתו השניה היא כי על פי הסדר הטיעון שנעשה עמו, צריך היה לנכות מן העונש שעליו לרצות בפועל את מלוא התקופה שבה היה במעצר, לרבות התקופה שבה ריצה במקביל את עונש המאסר הנוסף.

לא מצאנו ממש בטענות. אשר לטענה הראשונה ייאמר, כי, כפי שמצא בית המשפט המחוזי, היה המערער גורם מרכזי בביצוען של שתי הפרשיות: זאת שבה הורשע בתיק שבפנינו, וזאת שבה הורשעו שני חבריו, וביניהם צחי, בתיק האחר. שתי הפרשיות ענינן הברחות קוקאין בכמויות גדולות בעזרתו של דיפלומט ששירת בשגרירות בישראל, והמערער הוא שיצר עמו את הקשר ובכך איפשר את ביצוע העבירות בפרשה שבה הורשעו חבריו. לפיכך אין משמעות לעובדה שהמערער הורשע רק בקשר לפרשה אחת.

גם לטענה השניה אין על מה שתסמוך. אכן, המערער זכאי לכך שתקופת מעצרו תנוכה מתקופת מאסרו, אולם אין הדבר כן כאשר מדובר בתקופת מאסר. לפיכך בדין הסתפק בית המשפט המחוזי בניכוי התקופה שניכה. עם זאת, הסכימה באת כוח המשיבה כי נותרו ארבעה ימים שבהם היה המערער במעצר לאחר סיום ריצוי עונש המאסר האחר, ומקובל עליה כי גם ארבעה ימים אלה ינוכו מתקופת המאסר שעליו לרצות.

3.לפיכך אנו דוחים את הערעור, בכפוף לניכוי ארבעה ימי מעצר נוספים

מתקופת מאסרו של המערער.