ע"פ 4512/03 מאלק בכיראת נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר :

המערער אשר נמצא אשם, על-יסוד הודאתו, בעבירות בנשק שלא-כדין, אימונים בנשק ללא-רשות וניסיון לרצח, נגזרו עליו 19 שנות מאסר. לפי עובדות כתב-האישום בהן הודה המערער, צעיר יליד 1979, תושב צור-בחאר שבירושלים, הוא הקים חוליה לביצוע פיגועים בישראל. לאחר שגייס למטרה זו מספר אנשים, אסף המערער, יחד עם חבריו, כספים שנתרמו, השיג אקדח ומחסנית. חברי-החוליה, לרבות המערער, התאמנו בירי בנשק, ותכננו לבצע שורה של פעולות טרור: לרצוח שלושה מבני-כפרם שנחשדו על-ידם כמשתפי-פעולה עם הרשויות בישראל, לרצוח שני חיילים ששמרו בגן-ילדים בשכונת ארמון הנציב בירושלים ולחטוף את נשקם, לרצוח את המאבטח המוצב ליד בית-חינוך עיוורים בשכונת קרית-משה בירושלים ולחטוף את נשקו, לרצוח חבלן-משטרה, לחטוף את נשקו ולגנוב את רכבו ולירות ולהשליך בקבוקי תבערה בערב ראש-השנה האזרחית לעבר בית-קפה הסמוך לטיילת ארמון הנציב בירושלים. הגם שהמערער וחבריו פעלו להגשמת כל אחת מהתוכניות שהוזכרו, הרי שלמרבה המזל לא הצליחו להגשים אף אחת מהן, בשל נסיבות שלא היו להם שליטה עליהן.

בערעור על חומרת עונשו טען בא-כוח המערער, עורך-הדין סאלח מחאמיד, כי העונש שהוטל על המערער חמור מדי, זאת בהתחשב בכך שראשית- החוליה לא השתייכה לארגון טרור מוכר, ולכן יש להתייחס למעשי המערער כאל מעשים חד-פעמיים, שנית- כי איש לא נפגע כתוצאה מהתארגנות החוליה, ושלישית- בשל העובדה כי, ככלל, ועדת השחרורים אינה משחררת אסיר ברישיון לפני תום ריצוי עונשו, לגבי עבירות ביטחוניות, כמקובל באסירים שהורשעו בעבירות פליליות, המשתחררים מן הכלא ברשיון, ככלל, לאחר ריצוי שני שליש מעונשיהם.

לא נוכל לקבל טענות אלה.

מהעובדות בהן הודה המערער עולה בעליל, כי מטרתו הייתה לפגוע בתושבי ואזרחי מדינת-ישראל, במעשי טרור חמורים, וכי נקט בצעדים ממשיים להשגת מטרה זו – גיוס אנשים, איסוף כסף, השגת נשק, אימון בנשק ותכנון שורה של פיגועים וניסיונות לבצעם, שלמרבה המזל לא צלחו. בכך שניסיונות אלה לא צלחו, אין כדי להמעיט מן הסכנה לחברה בישראל ממעשיו של המערער. זאת, במיוחד בימים קשים אלה בהם נלחמת המדינה כנגד מעשי טרור רבים וקשים. אכן, המערער הוא אדם צעיר, נשוי ואב לילד, אך לנסיבות אישיות אלה לא ניתן לתת משקל כלשהו כאשר מדובר בהתארגנות לביצוע מעשי טרור.

העונש שהוטל על המערער הוא עונש הולם, וזאת גם אם בשל מסוכנותו תחליט ועדת השחרורים, בבוא היום, שלא לשחררו ברשיון.

הערעור נדחה.