ב בית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 4515/97 - ג'
בפני: כבוד השופט י' קדמי
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט י' גולדברג
המערער : מצליח סופר
נגד
המשיב ה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט במחוזי
בירושלים מיום 18.6.97 בת"פ 396/97
שניתן ע"י כבוד השופט י' צור
תאריך הישיבה: א' באייר התשנ"ח (27.4.98)
בשם המערער: עו"ד ירון גלעד
בשם המשיבה: עו"ד אורי כרמל
בשם שירות המבחן: הגב' זהבה מור
פסק-דין
המערער הורשע, עפ"י הודאתו, בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 396/97) בעבירות של הסגת גבול וגרם חבלה גופנית בכוונה מחמירה, בכך: שנכנס בשעות הלילה, ללא רשות, לביתה של חברתו לשעבר; וכאשר זו הגיעה לדירה יחד עם ידיד, סמוך לשעה 01:00, דקר אותו המערער בחזהו, בסכין שהחזיק ברשותו וגרם לו לחבלה גופנית חמורה. בשל מעשים אלו נדון המערער ל42- חדשים מאסר, מתוכם 30 חדשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.
הערעור מכוון כנגד מידת העונש. טענתו העיקרית של המערער היא, כי ביצע את המעשה ברגע של אבדן עשתונות, כאשר הופתע לראות את חברתו לשעבר בלווית גבר, בעוד שהוא ציפה לפגוש אותה לבדה.
בית המשפט המחוזי, לא דחה את טענת המערער כי מעשה הדקירה בוצע תוך "התפרצות זעם רגעית"; אך לא ראה בכך גורם הנוטל מחומרתו. לשיטתו של בית המשפט המחוזי, גם לולא נכנס המערער לדירת חברתו לשעבר בכוונה לדקור מאן דהוא, הרי שדקירתו של הידיד, ללא אומר ודברים, מהווה מעשה בריונות הראוי לענישה "מחמירה ומכאיבה"; ואנו לא מצאנו עילה להתערב בגישה זו.
אכן, התנהגותו של המערער מבטאת בריונות לשמה; כאשר השימוש בסכין - שמוות בה - מחמירה אותה ומחייבת ענישה הנותנת ביטוי מודגש לחומרה זו.
בית משפט זה התריע בעבר כנגד תת-תרבות הסכין ההולכת וכובשת לה מעמד מקובל בחיי היום-יום שלנו; והדרך בה יש בידינו לתרום למאבק כנגד השימוש בסכין - גם כאשר הדבר נעשה על מנת ליתן ביטוי לאכזבה ולזעם כמקרה דנא - היא בהטלת עונשים חמורים, המוקיעים זאת. אנו לא מצאנו בנסיבות המקרה עילה להקטין את תקופת המאסר שנגזרה על המערער.
הערעור נדחה.
ניתנה היום, ב' באייר
תשנ"ח (28.4.1998).
ש ו פ ט ש ו
פ ט ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97045150.
H05