ע"פ 4517/11 יעקב עייאש נ. מדינת ישראל

המערער שרת בעבר ביחידת "נחשון" של שירות בתי הסוהר, ובתאריך 2.9.10 החליט לגנוב אקדח מיחידתו מתוך כוונה למכור אותו לאחר. באותו תאריך, בשעה 15:30, סיימו המערער וחבריו לצוות את משמרתם, והפקידו את אקדחיהם בנשקייה. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נטען, כי המערער גנב את אחד האקדחים, מסוג "יריחו", וכן מחסנית וכדורים, ואת אלה נטל עמו לביתו. בסמוך לשעה 22:30 יצא המערער כשהוא נושא את האקדח במטרה למכור אותו, ואז נעצר.

המערער הודה בכל אלה, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של גניבה בידי עובד ציבור והחזקת נשק שלא כדין, עבירות לפי סעיפים 390 ו-144(א) רישא לחוק העונשין. בהמשך, נגזר עונשו – 7 חודשי מאסר ו-12 חודשים מאסר-על תנאי.

שני ערעורים מונחים בפנינו, ושניהם מופנים נגד גזר-הדין. באחד (ע"פ 4517/11) טוען המערער כי ביצע את העבירות עקב מצוקה כלכלית אליה נקלעה משפחתו, ולכך לא ניתן משקל הולם בעונש אף שההלכה הנוהגת קובעת כי הענישה היא אינדיבידואלית. עוד נטען, כי בגזר הדין לא ניתן משקל ראוי לכך שהמערער נטל אחריות על מעשיו והביע חרטה, להמלצת שרות המבחן (עבודות שירות), ולרמת הענישה הנוהגת.

בערעור האחר (4518/11) טוענת המדינה, כי העונש שהושת על המערער הינו מקל, אינו הולם את חומרת מעשיו והעבירות בהן הורשע, ואת הסכנה שאקדח זה היה עלול למצוא את דרכו לידיים עברייניות.

אנו מוכנים להניח כי יש ממש בגרסת המערער לפיה נקלעה משפחתו, עובר לביצוען של העבירות, למצוקה כלכלית קשה. אולם הפתרון למצוקה מסוג זה אינו יכול להימצא בדרך של גניבה ממעביד, ומקל וחומר, בגניבה של כלי נשק ומכירתו. שהרי ניסיון החיים מלמד כי כלי נשק מסוג זה נרכשים על ידי עבריינים או גורמים עוינים, ואת מחירה של תופעה זו שילמו לא מעט חפים מפשע בחייהם. עם כך אין להשלים, במיוחד כשהגניבה מבוצעת על ידי מי שנמנה על כוחות הביטחון מהם נדרש להקפיד בקלה כבחמורה. הנה כי כן, המערער כשל בהתנהגות חריגה בחומרתה, ועל כן להרתעת הרבים היה מקום ליתן משקל יתר בדרך הענישה. נוכח האמור, לא גילינו בעונש שהושת על המערער חומרה כלשהי, אדרבא, הוא נוטה לקולא יתרה ואפשר אף שהוא עלול לשגר מסר שגוי לרבים. לפיכך, אנו דוחים את המערער בע"פ 4517/11, ולאחר ששמנו לנגד עינינו את ההלכה לפיה אין בית משפט שלערעור ממצה את הדין עם נאשם, אנו מקבלים את הערעור בע"פ 4518/11, ומעמידים את תקופת המאסר בפועל בה יישא המערער על 15 חודשים. רכיב המאסר על-תנאי שבגזר הדין, יעמוד בעינו.