ע"פ 4538/03 אברהיים ארייט נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר:

המערער נמצא אשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, ונדון לשבע שנות מאסר, מתוכן חמש שנים לריצוי בפועל, והיתרה על-תנאי. כן הופעלו שני חודשי מאסר מותנים – באורח חופף ביניהם ובמצטבר לעונש המאסר שהוטל

– האחד בן חמשה חודשים, והשני בן חודשיים. כך שעל המערער לרצות ביחד מאסר לתקופה של חמש שנים וחמשה חודשים.

בית-המשפט המחוזי מצא, על-יסוד דברי קורבן העבירה (המתלונן) – שבדבריו נתן אמון מלא, ואף מצא להם תימוכין בראיות נוספות – כי המערער, בשל סכסוך כספי, דקר את המתלונן בסכין שש דקירות, בחלקי גוף שונים. מקורו של הסכסוך בחוב שחייב המערער למתלונן בשל מכונית שרכש ממנו, שאך חלק מתמורתה שילם. משלא שילם את יתרת חובו, על אף דרישות חוזרות של המתלונן, שהמכונית הייתה עדיין רשומה על שמו, פנה המתלונן למשרד הרישוי בבקשה להשבית את המכונית. בעקבות זאת, המערער ביקש ממנו להיפגש על-מנת להסדיר את החוב, הוא אסף אותו במכונית יחד עם אחר, ומשיצאו לדרכם, ובמהלך האירוע, איים האחר עליו באקדח והיכה אותו. בהמשך, אחזו בו השניים, המערער משמאלו והאחר מימינו, ובמצב זה המערער דקר אותו, כאמור, שש דקירות בחלק הגוף השמאלי, מהן דקירה עמוקה בחלק העליון של החזה, במפגש הכתף, אשר חדרה לריאתו. המתלונן אושפז והוא לא החלים גם שעה שמסר עדות.

המערער מצדו, הכחיש בעדותו ובחקירתו כי הוא זה שדקר בסכין את המתלונן, ובית-המשפט המחוזי דחה את עדותו כבלתי מהימנה.

בערעור כנגד ההרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה נטען, כי לא הוכחה הכוונה המיוחדת הדרושה בעבירה זו – לגרום לו לחבלה חמורה. לעניין זה אף הצביע המערער על סתירות בעדות המתלונן, והוסיף וטען, כי ריבוי הדקירות והאקראיות שבהן, מלמדת כי המערער לא התכוון לפגיעה חמורה דווקא. לחלופין נטען, כי יש בנסיבות האירוע, וכן בנסיבותיו האישיות של המערער – אשר חי חיים נורמטיביים ושירת שירות מלא בצה"ל – עילה להקלה בעונשו.

לא נוכל לקבל טענות אלה. כאמור, ההרשעה מעוגנת באימון שנתן בית-המשפט במתלונן, אשר אין ספק שנפצע קשה, ועל-כך באו ראיות אובייקטיביות בפני בית-המשפט. המערער עצמו הכחיש, כי תקף אותו, ואינו יכול להישמע היום בטענה כי לא התכוון לגרום לפגיעה שחומרתה נתמכת, כאמור, בראיות אובייקטיביות. הנסיבות שתוארו לעיל מצביעות על חומרה יתרה. מדובר בסידור חשבונות על-ידי תקיפת בעל החוב בסכין, באופן חמור עד כדי סיכון חייו. הפגיעה בריאה יכלה להיות קטלנית. העונש שהוטל על המערער הולם את חומרת העבירה, גם אם מתחשבים באותן נסיבות מקלות שנטענו על-ידו, ולא מצאנו עילה להקל בעונש זה.

אנו דוחים, איפוא, אתה הערעור, הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש.