ע"פ 4555/00 חואן אנקלדה נ. מדינת ישראל

השופט מ' חשין:

המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירה של ייבוא סם מסוכן, עבירה כהגדרתה בסעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג1973-. בהרשיעו אותו כך גזר בית-המשפט על המערער עונש מאסר בפועל בן שש שנים. מלכתחילה הגיש המערער ערעור הן על הכרעת הדין הן על גזר הדין, אך בטיעונה על-פה לפנינו הודיעתנו באת-כוחו, עו"ד דינה ילוז, כי מוותרת היא על הערעור על הכרעת הדין ומבקשת היא לצמצם את טיעוניה לגזר הדין בלבד.

משהחלה טוענת לפנינו, הסתבר לנו, לצערנו, כי בטיעוניה לגזר הדין מעלה עו"ד ילוז טיעונים שעניינם הכרעת הדין. למותר לומר כי לא נידרש לטיעונים אלה אלא לטיעונים שעניינם גזר הדין בלבד.

לגופה של הרשעת המערער נאמר, כי המדובר הוא בייבוא של סם קוקאין במשקל של כ950- גרם אשר המערער הביא עימו מבוגוטה שבקולומביה. ככל שייראה הדבר מדהים - אולי אף מזעזע - בלע המערער 132 אריזות של סם מסוכן והחזיק את כל אלה בגופו בבואו ארצה. זו הייתה דרך ההברחה של הסם, ולאחר פליטתן של אותן אריזות בדרך המקובלת נתגלה מה נשא עימו המערער בבטנו בבואו ארצה.

מבין שלל טענותיה של באת-כוח המערער נידרש אך לשתיים בלבד, ועל אלו נעמוד בדברינו להלן. הטענה האחת עניינה בכך שהמערער שיתף פעולה עם המשטרה, וכי בזכותו נתפסו אף שני אנשים אשר אמורים היו לאסוף את הקוקאין ממנו. באותו הקשר טענה באת-כוח המערער כי בשל כך ששיתף פעולה עם המשטרה, העמיד עצמו המערער בסיכון, ואכן מצוי הוא בסיכון בכלא. בהסתמכה על שיתוף הפעולה ועל הסיכון שהמערער נקלע אליו טענה באת-כוחו כי יש ונכון להקל בעונשו.

טענה זו שהושמעה לפנינו אכן טענה ראויה היא, אולם בית-משפט קמא הביא אותה במניין לעת גזר הדין. נזכור כי העבירה שבגינה עמד המערער לדין, עונשה המירבי הוא - כהוראת סעיף 19א לפקודת הסמים המסוכנים - מאסר עשרים שנים. בתיתנו דעתנו לכמות הגדולה של הסם שהמערער ייבא בגופו; לשכר שהוא היה אמור לקבל תמורת שירותו - 10000 דולרים כהודעתו במשטרה ו5000- דולר על-פי עדותו בבית-המשפט; את עובדת היותו אזרח זר אשר בא לישראל אך כדי לבצע עבירה; נזכור כל אלה וידענו כי בית-משפט קמא, כדבריו בגזר הדין, הביא במניין את נסיבותיו הספציפיות של המערער.

עוד טוענת באת-כוח המערער כי שותפיו למעשה העבירה - אותם שניים שהמערער אמור היה ליתן בידם את סם הקוקאין - עמדו אף הם לדין, אך לא נגזרו עליהם אלא 55 חודשי מאסר בפועל, וזאת לאחר שבית-המשפט היה ער לעברם הפלילי המכביד. טוענת באת-כוח המערער, כי בהטילו על המערער עונש מאסר בן שש שנים פגם בית-המשפט בעקרון אחידות הענישה, אשר על כן ראוי הוא כי ניישם אנו עיקרון זה שבית-המשפט התעלם ממנו.

גם טענה זו אינה מקובלת עלינו, ואומרים אנו זאת לאחר ששמענו את דבריו של בא-כוח המדינה, עו"ד אורי כרמל. מסתבר כי שני האחרים לא הואשמו אלא בסיוע לייבוא סם מסוכן ובניסיון להחזיק בסם. טעם הדבר היה זה, שלא היו בידי המדינה ראיות להרשעתם של השניים אלא בעבירות של סיוע לייבוא סם מסוכן וניסיון להחזיק בסם, הואיל והשניים נתפסו לפני שעלה בידם לסיים את הקשר עם המערער. יתר על כן: בין השניים לבין המדינה נערך הסדר טיעון, ולפיו יוטל על השניים עונש בין ארבע לבין שש שנות מאסר, והמדינה ביקשה כי יוטל עליהם עונש מאסר בן שש שנים, כעונש שהוטל על המערער (אשר משפטו נסתיים קודם לכן).

בתיתנו דעתנו לכל אלה, לא נמצא לנו כי המערער הופלה לרעה לעומת שני האחרים, ומכל מקום כי הוטל על המערער עונש חמור במידה המצדיקה את התערבותנו בו. אין לנו אלא לחזור על דברים נכוחים אלה שאמר בית-המשפט בע"פ 226/89 דרגליו זפה נ' מדינת ישראל (מפי השופט ש' אלוני):

עונשים קלים המוטלים על אזרחים זרים, שאינם בוחלים בהפצת הנגע המסוכן בארץ תמורת בצע כסף, עלולים לעודד אחרים ורבים לעשות כן. מן הראוי שידעו גם במדינות שמעבר לים, שעונש חמור מצפה לכל מי הנותן ידו לביצועה של עבירה חמורה ומסכנת זו, ולא תופגן כלפיהם כל גישה סלחנית.

דברים אלה היו נכונים בזמנם ולזמנם; קל וחומר נכונים הם בזמננו ולזמננו.

סוף דבר: אנו מחליטים לדחות את הערעור הן על ההרשעה הן על גזר הדין.

היום, כ"ח בכסלו תשס"ב (13.12.01).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

G.01