ע"פ 4615/02 אשטמקר שלומי נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר:

1.המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בנצרת (סגן-הנשיא עבד אלרחמן זועבי) בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, על-פי סעיפים 333 ו-335(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. זאת, על-סמך עדותו של מוסא היב (להלן: המתלונן), אשר טען כי הותקף על-ידי מספר אנשים, כאשר בעדותו הראשונה לא הזכיר כלל את המערער ובעדותו השניה טען כי עם תוקפיו נמנה בחור שחרחר, כבן 29-28, בעל שיער שחור קצר, שאותו לא הכיר. במסדר זיהוי בתמונות שנערך לו, זיהה המתלונן את תמונתו של המערער כאחד מתוקפיו, אך לא ידע לנקוב בשמו. ואילו בעדותו בבית-המשפט המחוזי טען כי הוא מכיר את המערער ויודע את שמו, אך מסר גרסאות שונות לגבי מידת ההיכרות.

את הסתירות בדבריו הסביר המתלונן בכך שתחילה לא רצה כלל להתלונן נגד המערער ולסבכו בפלילים, ורק בלחץ משפחתו ובלחץ החקירה זיהה את תמונתו באלבום התמונות. על אף הסתירות, קבע בית-המשפט המחוזי כי עדותו של המתלונן בפניו אמינה, וכי אין ספק לגבי זיהויו של המערער על-ידי המתלונן כמי שלקח חלק בתקיפתו.

2.בערעורו תוקף המערער את דברי המתלונן וטוען, כי הסתירות בדבריו מצביעות על חוסר אמינות עדותו וכי משאין עדות זו יכולה לעמוד, אין די בחומר הראיות של התביעה להרשעת המערער.

בתשובתה מסכימה המדינה כי יש לקבל את הערעור, תוך שהיא סבורה כי "לא ניתן משקל של ממש לכך שהמתלונן שיקר במפגיע בשאלה מרכזית והיא מידת היכרותו את המערער, וכי ההסבר שנתן לכך הוא בעייתי", ולפיכך "אין בידיעות המודיעיניות אינדיקציה מספקת לפרטי ההתרחשות, וכן למעורבותו של המערער בארוע...". אשר-על-כן, מבקשת המדינה את זיכויו של המערער.

3.עמדת המדינה מקובלת עלינו. אנו מקבלים איפוא את הערעור ומזכים את המערער.