ע"פ 4641/98 דוד צורף נ. מדינת ישראל

המערערים ניתקלו ברחוב בבית-שמש, בשעת ערב מאוחרת, בשני פועלים זרים העובדים בישראל. הם ניגשו אליהם, טענו בפניהם במירמה כי הם שוטרים ודרשו לערוך חיפוש בכליהם, כביכול בשל היותם חשודים בהחזקת חשיש. הם התעלמו מדרישת המתלוננים, כי יציגו בפניהם תעודות שוטר, תפסו בהם בכוח, דחפו אותם וחיפשו בשקיות שהיו ברשותם.

אחד המתלוננים התנגד לעריכת חיפוש על גופו, ובתגובה על כך סטר לו המערער 1 והוציא מרשותו את ארנקו, שהיו בו 200 דולר ועוד 55 ש"ח. גם ארנקו של המתלונן השני, שהכיל כ180- ש"ח, נלקח על-ידי המערערים. כשדרש אחד המתלוננים להשיב לו את כספו, היכה אותו המערער 1. סמוך לאחר מכן ברחו המערערים מן המקום כשהם נוטלים עימם את כספם של המתלוננים.

על יסוד הודאותיהם בעובדות הללו הורשעו המערערים בעבירת שוד בחבורה, בניגוד לסעיפים 402(א) ביחד עם סעיפים 29(א)+(ב) לחוק העונשין, וכן בהתחזות כעובדי הציבור, בניגוד לסעיף 233(2) לחוק. בבואה לגזור את דינם של המערערים ציינה השופטת המלומדת את הנסיבות המחמירות, דהיינו כי המדובר בביצוע עבירת שוד בחבורה, תוך שימוש באלימות ואגב התחזות המערערים כשוטרים.

כן ציינה לחומרה, כי העבירות בוצעו כלפי עובדים זרים, שרמת פגיעותם גבוהה במיוחד. לשני המערערים, כפי שהוברר, היו מעורבויות פליליות קודמות. עם זאת, וחרף חומרתן המופלגת של העבירות, החליטה השופטת להקל בעונשיהם באופן משמעותי. החלטתה לעשות כן התבססה על שלושה נימוקים עיקריים: האחד, שהמערערים (ילידי 1979 ו1980-) היו עדיין קטינים בזמן ביצוע העבירות; השני, כי הם הודו במעשים מיד עם פתיחת ההליך נגדם והביעו חרטה; והשלישי, שכתב האישום בעניינם הוגש שנה תמימה לאחר מועד ביצוע העבירות ובמהלך התקופה האמורה לא נמסר על הסתבכות נוספת של מי מהם בעבירה כלשהי. מן הנתונים שהיו בפני בית המשפט אף הוברר כי המערער 1 התגייס בינתיים לצבא ואילו המערער 2 השתלב בעבודה ומתפקד בהצלחה.

בית המשפט ציין כי לנוכח חומרתן של העבירות, נסיבות ביצוען ועברם הפלילי של המערערים, יש לגזור עליהם עונש מאסר בפועל בתוספת מאסר על-תנאי מרתיע. עם זאת, ומתוך התחשבות בנסיבות המקילות, פסק שתקופת המאסר בפועל תעמוד על תקופה של ששה חודשים בלבד והמאסר על תנאי על תקופה של 18 חודשים למשך שלוש שנים. כן ניתן צו מבחן לתקופה של שנה אחת שמניינה מיום שחרורם של המערערים מן המאסר.

לפנינו ערעור על חומרת העונש. טענתו העיקרית של הסניגור לפנינו היתה, כי בנסיבות העניין ראוי היה לבית המשפט המחוזי להסתפק בהטלת עונש מאסר בדרך של עבודות שירות. הסניגור טען שכליאתם של המערערים עלולה לחשוף אותם לחברה העבריינית שבבית הסוהר ולקלקל את הסיכוי המסתמן לשיקומם.

בערעור אין כל ממש. העבירות שביצעו המערערים הן מופלגות בחומרתן, וברי לחלוטין שאלמלא התחשב בית המשפט, התחשבות כה מרחיקת לכת, בשיקולים שמנה לקולת העונש, חזקה שהיה גוזר על המערערים עונש מאסר לתקופה ההולמת את חומרת העבירות. איננו מזלזלים בצורכי שיקומם של המערערים. עם זאת צדק בית המשפט כאשר בקביעת עונשיהם הביא בחשבון גם את הצורך לתת ביטוי לחומרת המעשים, לשם הרתעת עבריינים בכוח והגנה על הציבור מפני מעשי עבריינות ובריונות מן הסוג הזה. בסופו של דבר ברור, כי העונש שנגזר על המערערים, לא רק שאינו חמור, אלא שהוא קל ונותן אך ביטוי סמלי לחומרה הרבה הגלומה בעבירות.

בשולי הדברים נעיר, כי ערעור זה הוגש על-ידי סניגור שמונה למערערים על-ידי הסניגוריה הציבורית. נסיבות העניין מעוררות את השאלה, אם בהחלטתה להעמיד סניגור לנאשם שהורשע לצורך הגשת ערעור שוקלת הסניגוריה הציבורית גם את הצידוק הענייני שבהגשת הערעור, ואם אין בהגשתו - כפי שנכון לדעתנו לומר ביחס לערעור זה - משום הטרדת בית המשפט והטרחתו לשווא בערעור סרק. העתק מפסק-דין זה יועבר על-ידי המזכירות לפרופ' קנת מן, הסניגור הציבורי הראשי.

הערעור נדחה.

ניתן היום, א' בשבט תשנ"ט (18.1.98).

ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט

צ ו

לבקשת הסניגור, ובהיעדר התנגדות מצד המדינה, הננו דוחים את ריצוי עונש המאסר על-ידי המערערים. המערערים יתייצבו לשם ריצוי עונשם במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 31.1.99 לא יאוחר מן השעה 10:00. הערבויות בהן שוחררו תעמודנה בתוקף עד לביצוע המאסר.