ע"פ 4643/98 אחמד עבוד נ. מדינת ישראל

השופט י' קדמי:

1.ערעור כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ת.פ. 142/96), לפיו הורשע המערער (נאשם מס' 3 בכתב האישום) בעבירה של הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות; ונדון בשל כך לשנתיים מאסר לריצוי בפועל.

המעשה העומד בבסיס הרשעתו של המערער קשור לפרשה חמורה של מעשי שוד ואינוס, שבוצעו על-ידי שני הנאשמים האחרים בכתב האישום. השניים - בלווית אדם נוסף - ארבו לזוגות שבאו להתבודד ביער ציפורי. משנפלו לידם שני זוגות - בשתי הזדמנויות נפרדות - שדדו אותם באיומי סכינים ואלות; ונאשם מס' 1 והאדם הנוסף אנסו את בנות הזוג. לאחר מעשה איימו השלושה על קורבנותיהם לבל יהינו להתלונן עליהם ונטלו מהם את מסמכיהם האישיים. בנוסף לשני הזוגות האמורים, מדבר כתב האישום גם בשוד של זוג שלישי. שוד זה בוצע על-ידי נאשם מס' 1 והאדם הנוסף בלבד; כאשר השניים נמנעו מאינוסה של בת הזוג כשהתברר להם שהיא יהודיה.

עם פתיחת החקירה - סמוך לאחר שהנאשם מס' 1 ובני משפחתו נחקרו - ביקר המערער בביתו של נאשם מס' 1 ושמע מפיו במה הוא נחשד. נאשם מס' 1 מסר למערער את פרטיה ומקום מגוריה של בת הזוג שנאנסה במקרה הראשון (שתכונה להלן: "המתלוננת"); ועל פי בקשתו המערער התקשר עמה לאחר שהנאשם מס' 1 נעצר, וביקש ממנה להימנע מזיהויו של האחרון, כשהוא מבטיח לה תמורה. המתלוננת סירבה ואז איים עליה המערער כי יגלה לבני משפחתה את פרשת התבודדותה עם גבר ביער ציפורי. מאוחר יותר באותו יום, הגיע המערער למקום עבודתה של המתלוננת ואיים עליה, כי אם הנאשם מס' 1 יורשע לא ישכח אותה גם כשיצא מבית הכלא לאחר תקופת מאסר ממושכת. בשעה מאוחרת יותר, התקשר המערער שוב עם המתלוננת וחזר על דרישתו ואיומיו.

2.במקורו היה הערעור מכוון כנגד ההרשעה וכנגד גזר הדין; אך בפתיחת הדיון בפנינו צומצם הערעור לעניין גזר הדין בלבד.

לטענתו של בא-כוח המערער: עבירות של הדחה בחקירה מובאות בדרך כלל בפני בית משפט השלום ונגזרים בגינן עונשים קלים באורח משמעותי מזה שנגזר על שולחו; ואילו במקרה דנן, לא זו בלבד שהמערער הובא בפני בית המשפט המחוזי, אלא שעניינו צורף לעניינם של הנאשמים האחרים, שבצעו עבירות חמורות, אשר בית המשפט לא יכול היה, בוודאי, להשתחרר מחומרתן.

דינו של הערעור כנגד גזר הדין להידחות. לחומרת המעשים שיוחסו לנאשם מס' 1, שאת משפטו ביקש המערער לסכל על-ידי הדחתה של המתלוננת שלא לזהותו, יש השלכה על חומרת מעשה ההדחה של המערער; ובדין נבחנה חומרת התנהגותו של המערער על רקע הארוע כולו. וזאת גם זאת, המערער לא הירפה מן המתלוננת והכביר איומיו עליה; ובכך החמיר את מעשה ההדחה שבו הורשע.

סיכול עשיית משפט על-ידי הדחת עדים מלגלות את האמת, הינו מעשה חמור כשלעצמו; ובתור שכזה מחייב ענישה מחמירה. במקרה שבפנינו נודעת למעשה ההדחה חומרה מיוחדת, הן בשל אופי ההדחה ומשמעות האיומים שננקטו על-ידי המערער; והן בשל אופיה החמור של העבירה, שאת בירור פרטיה נועד מעשה ההדחה לסכל.

בנסיבות כאלה אין לומר שהעונש שנגזר על המערער מופרז במידה המצדיקה את התערבותנו.

הערעור נדחה.