ע"פ 4651/08 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בעקבות הודאתו של המערער (קטין, יליד שנת 1991) בעובדותיו של כתב האישום שהוגש נגדו, ולאחר שהוגש תסקיר מבחן, הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של מעשה סדום, מעשה מגונה, תקיפת קטין תוך גרימת חבלה של ממש ואיומים. בבסיס ההרשעה עמדו העובדות שלהלן: בשני מועדים סמוכים בחודש מאי 2005, הוביל המערער שני קטינים – האחד, יליד חודש נובמבר 1988, והאחר, יליד חודש מרץ 1995 – למקומות מבודדים, שם דרש מהם להתפשט, דחף את איבר מינו לפיהם, הכניס את איברי מינם לפיו, ובהמשך החדיר לפי הטבעת שלהם את אצבעו, לשונו וכן חפצים שונים.

בעקבות הרשעתו נדון המערער להיות מוחזק במעון נעול במשך 3 שנים, 12 חודשים מאסר על-תנאי, וכן חויב לשלם פיצוי לשני המתלוננים. בערעור שבפנינו מלין המערער על העונש נוכח השקפתו כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו.

2.

אין בידינו לקבל את הערעור. המערער ביצע שורה של עבירות קשות ומכוערות, שלולא היותו קטין היו מצדיקות את כליאתו מאחורי סורג ובריח למשך שנים רבות. יתר על כן, לבית המשפט המחוזי לא אצה הדרך לסיים את ההליכים בעניינו, ובמשך כשלוש שנים נבחנו דרכי טיפול שונות כדי לסייע למערער להפנים את הפסול שבמעשיו והחומרה הגלומה בהם. לצורך כך, ונוכח האבחון לפיו המערער עלול לחזור על מעשיו, הוא שולב בהוסטל, אולם מספר חודשים לאחר מכן סולק משם עקב התנהגות לא ראויה ולעתים אלימה. בעקבות כך נעשה ניסיון לטפל במערער באופן פרטני, ולצורך זה ניתנה לו הזדמנות להשתלב כתלמיד מן המניין בישיבה, אולם גם באתגר זה לא עמד לאורך זמן, והוא נמצא מפר את תנאי השחרור ואף נחשד בביצוע עבירת רכוש.

נוכח האמור שוב לא היה מנוס מלהורות על החזקת המערער במסגרת סגורה, אולם גם במעון הנעול בו שולב (גילעם), התנהגותו היתה רחוקה מלהניח את הדעת, בלשון המעטה. עם זאת, בתסקיר שהונח בפנינו, בימים אלה נטען, כי המערער החל עושה מאמצים כנים כדי להתמודד עם בעיותיו, ואף "נראה כי החל לקחת אחריות על עצמו". מהתסקיר עולה עוד, כי המערער עתיד להיות משולב בקבוצה טיפולית החל מחודש נובמבר 2008, והואיל וטיפול זה עתיד להימשך כשנה וחצי, הציע שרות המבחן לצמצם את תקופת שהייתו של המערער במעון לשנתיים בלבד.

את ההצעה הזו של שרות המבחן לא נוכל לאמץ. נראה לנו כי תקופת השהייה במעון עליה הורה בית המשפט המחוזי הנה מאוזנת וראויה, והיא המינימום המתחייב בנסיבות העושה והמעשה. מתקופה זו לא ראינו מקום לגרוע, הואיל וככל שמסתמן שינוי במערער, ואנו מברכים על כך ומקווים שהוא יתמיד בדרך זו, מדובר בשינוי הנמצא בראשיתו בלבד, ועל המערער יהיה להוכיח בהמשך ולאורך זמן כי הוא נחרץ בדעתו לא רק להשתתף בתהליך הטיפולי אלא גם להפיק ממנו תועלת. אם כך יקרה אין בידינו לחזות, הואיל וכאמור אותו תהליך יחל רק בחודש נובמבר 2008. עם זאת, וככל שהמערער יעלה על דרך המלך ויווצרו נסיבות אשר יצדיקו את שחרורו, הוא יהיה רשאי לבקש להביא את עניינו בפני וועדת השחרורים הפועלת מכוח סעיף 36 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971. מאותם טעמים לא ראינו מקום לנכות את ימי מעצרו של המערער והשהייה הזמנית שלו במעון גילעם. מאידך, סברנו כי נכון לבטל את הוראתו של בית המשפט המחוזי למנוע מהמערער חופשות מעבר לאלו שהיה זכאי להן לו נשא בעונש בבית סוהר. לעניין זה נקבע הסדר בסעיף 37 של חוק הנוער, המעניק את הסמכות ליתן חופשות לממונה על המעונות. זה הוסמך להתנות חופשות בתנאים, לבטלן בכל עת, ולעתים אף נדרש לכך אישור של וועדת השחרורים. אנו סמוכים ובטוחים כי הסיכון הנשקף מהמערער, כמו גם התקדמותו בתהליך הטיפולי, יעמדו לנגד עיניו של הממונה על המעונות בכל הנוגע לאישור חופשות, וממילא לאיסור עליו הורה בית המשפט שוב אין מקום.

לפיכך, ובכפוף לשינוי אחרון זה, אנו דוחים את הערעור.