ע"פ 4653/11פלוני נ. מדינת ישראל

השופט נ' סולברג:

1.

המערער הורשע על-פי הודאתו במעשים מגונים בנסיבות אינוס, נדון ל-50 חודשי מאסר, 10 חודשי מאסר-על-תנאי, וקנס כספי בסך של 15.000 ₪; ומכאן ערעורו על חומרת העונש.

2.

אֵלו הם מעשיו של המערער על-פי עובדות כתב האישום המתוקן שבביצוען הודה: ביום 2.5.2007 הוטל על המערער צו בהתאם לחוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006, למשך שנתיים. בהמשך הוארך תוקף הצו לשנה וחצי נוספות. במסגרת הצו הוטלו על המערער המגבלות הבאות: חובת שיתוף פעולה, התייצבות וקיום מפגשים עם קצין הפיקוח, איסור יצירת קשר עם הקורבן, אישור מקום העבודה על-ידי המפקח, ואיסור לשהות במחיצת קטינות אלא אם כן שוהה עמו בגיר נוסף (למעט לגבי נכדיו ונכדותיו).

3.

בשלהי שנת 2009, כשהמערער היה נתון לפיקוח, פגש בקטינה, ילידת שנת 1994, בשעה שהלכה עם חברתה סמוך לבית מלון שבו עבד המערער כפקיד לילה. המערער הציע לקטינה לשתות עמו קפה בחדרו שבמלון. הקטינה נעתרה. בהיותם בחדר, החל המערער לגעת בקטינה וניסה להסיר את חולצתה. הקטינה אחזה בידיו של המערער, ניסתה להתנגד למעשיו, ואף-על-פי-כן נגע בה המערער בחזה. הקטינה ניסתה לצאת מן החדר, אך הדלת הייתה נעולה. הקטינה ביקשה מהמערער לצאת, הוא סירב, ואמר לה שישלם לה ולחברתה כסף תמורת קיום יחסי מין. רק לאחר שהקטינה אמרה למערער כי היא מסכימה לבקשתו, נאות לאפשר לה לצאת מן החדר.

4.

בגזר הדין ציין בית המשפט המחוזי את חומרתן של עבירות המין בכלל, וכלפי קטינים בפרט, כשפוטנציאל הפגיעה הנפשית הגלום במעשיו של המערער, חמור פי כמה מן הפגיעה הגופנית. מדובר באדם מבוגר, עבריין מין מוּעד, שזו לו הרשעה שלישית בביצוע עבירת מין כלפי קטינה. המרכז להערכת מסוכנות העריך את רמת המסוכנות המינית הנשקפת מן המערער לטווח הארוך כרמה גבוהה, תוך ציון עיוותי חשיבה אצל המערער, חוסר יכולת לגלות אמפתיה כלפי הקורבן, ואי-הצלחה לשמר את הישגי הטיפול הייעודי שבו לקח חלק. בית המשפט המחוזי עמד על כך שחוות הדעת המקצועיות מלמדות על קושי גדול בהפנמת הבעייתיות בהתנהגותו של המערער, וניכר אצלו חוסר יכולת לשלוט בדחפים. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי נסיבותיו האישיות של המערער, עם כל האמפתיה כלפי בני משפחתו, אין בהן כדי להוות גורם בעל משקל בגזר הדין, כאשר אל מול הנסיבות הללו עומד הסיכון מפני פגיעה בקטינות נוספות.

5.

ב"כ המערער טען בערעור כי העונש אשר הושת על המערער חורג לחומרה, ובמידה רבה, מרמת הענישה הנוהגת בעבירות דומות ובנסיבות דומות. זאת במיוחד לאור אופי המעשה, נסיבות ביצועו, גילו המבוגר של המערער – 64 – ומצבו הבריאותי הרעוע, מבחינה נפשית ומבחינה פיזית. לטענת ב"כ המערער, יותר משהושת העונש בקשר עם נסיבות ביצוע העבירה, הייתה להערכת המסוכנות השפעה מכרעת על הענישה. סקירת הפסיקה מלמדת על כך שענישה הולמת על ביצוע העבירה הנדונה, כשלעצמה, מסתכמת בעבודות שירות או במאסר לתקופה קצרה. לטענת ב"כ המערער, בית המשפט המחוזי לא הביא כלל במניין שיקוליו נסיבות לקולא, וניכר כי גזר הדין מבטא כעס בגין העובדה שגישה הרתעתית לא הועילה עד כה. ב"כ המערער הדגיש את המלצת שירות המבחן להפנות את המערער למרכז יום בפתח תקווה לטיפול אינטנסיבי בעברייני מין. לדידו, מוטב היה לבכּר גישה שיקומית-טיפולית במבט צופה פני עתיד, על מנת למנוע מאת המערער לחזור לסורו ולפגוע בקורבנות פוטנציאליים נוספים. טיפול בתוככי הכלא לא הועיל, ומכאן הצורך להפנות את המערער לטיפול מסוג אחר, טיפול תרופתי אינטנסיבי. לגבי עונש הקנס טען ב"כ המערער כי משמעותו היא תוספת של 3 חודשי מאסר במצטבר, כי בשום פנים אין באפשרותו לשלם את הקנס.

6.

ב"כ המשיבה טען מנגד על הערכת המסוכנות הגבוהה לטווח הארוך, על כך שמדובר בעבירת מין חוזרת בפעם השלישית, ועל הצורך להרחיק את המערער מהחברה וממקום שבו הוא יכול לפגוע בקטינות נוספות. נושא הטיפול והשיקום יכול להיעשות במחלקה לבריאות הנפש בשירות בתי הסוהר. את נושא הקנס השאיר ב"כ המשיבה לשיקול דעת בית המשפט.

7.

אכן, העונש שנגזר על המערער הוא עונש חמור וקשה. כך בכלל, ובשים לב לגילו של המערער ולנסיבותיו האישיות בפרט. מצער הדבר שאדם בגילו ובמצבו מוצא את עצמו לתקופה של שנים ארוכות בבית הסוהר. ברם, זהו הכרח בל יגונה. שוב ושוב חוזר המערער ושונה בעבירות מין. כאמור, זוהי הרשעתו השלישית בתחום זה. שומה להגן על הציבור מפניו, במיוחד על קטינות, ואין דרך לעשות זאת, זולת בהרחקתו אל מאחורי סורג ובריח. למקרא תסקירי שירות המבחן, ולמשמע דברי קצינת המבחן, כלל וכלל אין מקום לגישה שלפיה טיפול בתוככי בית הסוהר לא יצלח. אחריותו של שב"ס היא לאפשר את הטיפול, ואחריותו של המערער היא לשתף פעולה. סוג מסויים של טיפול תרופתי מתאים להתבצע סמוך למועד השחרור מן הכלא, אך שאר תהליכי הטיפול והשיקום צריכים להתחיל מעתה ולהימשך בעקביות. את עונש הקנס החלטנו לבטל, משום שהנטל הנוסף הזה יפול על משפחתו של המערער, ודיינו בנסיבות העניין בעונש המאסר על מנת להשיג את תכליות הענישה. בכפוף לכך, הערעור נדחה.