ע"פ 4684/11 אליהו עמר נ. מדינת ישראל

השופט י' עמית :

1.

במסגרת הסדר טיעון הורשעו המערערים על פי הודאתם בכתב אישום מתוקן ב-8 עבירות של הלבנת הון, לפי סעיף 3(ב) לחוק הלבנת הון, התש"ס-2000, בצירוף סעיף 23 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. המערער הורשע בנוסף בעבירה של סיוע לייבוא סם לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, התשל"ג-1973 בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

על פי עובדות כתב האישום, עבירות הלבנת ההון בוצעו על ידי המערער במהלך השנים 2010-2008, באמצעות המערערות 2-3, שהן חברות בבעלותו ובניהולו העוסקות בניכיון שיקים. העבירות באו לידי ביטוי בכך שהמערערים לא דיווחו כנדרש לרשות לאיסור הלבנת הון על 8 עסקאות של ניכיון שיקים שנעשו על ידם בסכומים העולים על 50,000 ₪ והחייבים בדיווח על פי חוק איסור הלבנת הון.

המערער הורשע בנוסף בכך שסייע בידי אחר לייבא סם מסוג קוקאין במשקל של כ- 2.3 ק"ג

נטו מארגנטינה לישראל. הסיוע בא לידי ביטוי בכך שהמערער העביר סך של 700 דולר לידי יבואן הסם, ששהה באותה עת בברזיל, כדי לקדם את עיסקת הייבוא.

על פי הסדר הטיעון בין הצדדים, הגבילה עצמה המדינה לטעון למאסר בפועל של 42 חודשים. לסופו של יום, גזר בית משפט קמא על המערער 25 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי של 15 חודשים לתקופה של שלוש שנים, והשית על המערערות קנס כספי בסך 35,000 ₪ כל אחת.

על כך נסב הערעור שבפנינו.

2.

המערער הלין על חומרת העונש, באשר לשיטתו העונש בגין העבירות של הלבנת הון צריך היה להסתכם בקנס בלבד במסגרת הועדה לעיצום כספי הפועלת על פי חוק איסור הלבנת הון, ולמצער, לעמוד לכל היותר על 6 חודשי עבודות שירות. אשר לעבירת הסמים, הצביע המערער על כך שמדובר בעבירה ברף התחתון, בהתחשב בכך שמדובר בסכום של 700 דולר בלבד. עיקר טיעונו של המערער התמקד בכך שהמסייע האחר ליבואן הסם, אשר מעורבותו בעיסקה היתה גדולה בהרבה, נדון לשנת מאסר אחת בלבד, ומכאן שעונשו של המערער היה צריך להיות פחות משנת מאסר,

ולמצער לא לעלות על שנה אחת.

המערערות טענו כי הקנס שהושת עליהן היה מחמיר בנסיבות העניין, והיה מקום להשית עליהן קנס סמלי, ולהבדיל בין שתיהן, באשר למערערת 3 יוחסו רק שני מעשים של אי דיווח.

3

אומר בקצרה, כי דין הערעור להדחות.

הסכמה של צדדים לטווחי ענישה במסגרת הסדר טיעון, משמעה כי כל אחד מהצדדים סבר וקיבל כי טווחים אלה הם בגדרי הענישה הסבירה לעבירות מושא הסדר הטיעון, שאם לא כן, חזקה עליו שלא היה מסכים להסדר הטיעון. משכך, וכל עוד לא חרג בית המשפט מטווחי הענישה המוסכמים, על הצד המערער להצביע על טעמים חזקים בגינם ראוי לערכאת הערעור להתערב בעונש שהושת על ידי הערכאה הדיונית. במסגרת הסדר הטיעון במקרה דנן, הצדדים הסכימו על טווח ענישה של עד 42 חודשי מאסר בפועל. העונש של 25 חודשי מאסר אשר הוטל על ידי

בית משפט קמא, אינו חורג כלל וכלל מטווח זה ואף מתקרב למחציתו. המערער לא הצביע על כל עילה המצדיקה את התערבותנו, ועל כך אוסיף את ההלכה הידועה לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהושת על נאשם בערכאה דיונית, אלא מקום בו העונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות, והמקרה שבפנינו אינו כזה.

4.

לעניין העבירות של הלבנת הון, הרי שיש להבחין בין אי דיווח שמקורו בטעות בתום לב, לאי דיווח שנעשה מתוך מחשבה פלילית, כמו במקרה דנן. מכאן שההשוואה שעשה המערער לקנסות שהושתו על ידי הוועדה לעיצום כספי אינה במקומה.

אף לא מצאתי ממש בהשוואה בין המערער לבין המסייע האחר בעבירת הסם, בהתחשב בעברו הפלילי של המערער ומנגד, הנסיבות המיוחדות של המסייע האחר, שהוא אחיו של העבריין העיקרי. לא אחת נאמר שעיקרון אחידות הענישה אינו עיקרון "מתמטי", ואינו שיקול יחיד המהווה חזות הכל. יש למוד את העונש בהתאם לנסיבותיו של כל נאשם ונאשם, ולא בהכרח יקיש בית המשפט מגזר הדין של נאשם אחד על נאשם אחר (ראו, לדוגמה, ע"פ 9482/09 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.7.2011); ע"פ 10358/08 אזברגה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.3.2010); ע"פ 2287/09 והבה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2010)).

אף לא מצאתי ממש בערעורן של המערערות על גובה הקנס שהושת עליהן, בהתחשב בכך שסכום העסקאות הלא מדווחות עמד על למעלה מחצי מליון ₪.

5.

אשר על כן, דין הערעור להדחות.