ע"פ 4694/20 מלכה לייפר נ. היועץ המשפטי לממשלה

בדבר כשירותו של מבוקש הסגרה לעמוד לדין לפי סעיף 21א(ג) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991

אין זכות ערעור או ערר, והדרך להשיג עליה היא במסגרת הערעור על החלטת ההסגרה. לא כך לגבי מעצרו של אדם במסגרת הליכי הסגרה, שאז עומדת למבוקש הסגרה זכות לערור על החלטה לעצרו או לאשפזו. על אף המסקנה כי בנסיבות המקרה דנן לא קמה זכות להשיג על ההחלטה, הוחלט, בהסכמת המשיב ומשיקולי יעילות, לדון בערעור לגופו.

לאחר בחינת חומר הראיות, השופט עמית מצא כי אין להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לעניין כשירותה של המערערת לעמוד לדין. בהקשר זה, נדחתה הטענה ל"סופיות הדיון" בשאלת מצבה הנפשי של המערערת וכשירותה, ונקבע, בין היתר, כי אין לקבל את הטענה הבלתי שגרתית של המערערת לפיה היא נכנסת למצב פסיכוטי לפני כל דיון משפטי בעניינה ובזמן בדיקותיה על ידי פסיכיאטרים, כך שמצבה משתפר ומתדרדר לסירוגין בהתאם להליכים המשפטיים. עוד נקבע כי המערערת לא סובלת ממחלת נפש במובן המשפטי של המילה והיא כשירה לעמוד לדין לצורך הליך ההסגרה. השופט עמית עמד על חו וֹ ת הדעת השונות שניתנו בעניינה של המערערת וציין, בין היתר, כי שבעה פסיכיאטרים בלתי תלויים חיוו דעתם בנקודת זמן כזו או אחרת כי המערערת כשירה לעמוד לדין, ושישה מתוכם (כולל שלושת חברי הפאנל) אף קבעו פוזיטיבית כי היא מתחזה; כי ריבוי האבחנות של הפסיכיאטרים השונים בנוגע למחלת הנפש ממנה סובלת המערערת, מעורר תמיהה כשלעצמו; וכי בין אשפוז לשחרור מאשפוז, המערערת נצפתה כשהיא מתפקדת כאדם מן היישוב.

השופט ע' גרוסקופף ציין כי לשיטתו המקרה אינו מצריך הכרעה בסוגיות הקשורות לדין הפלילי בישראל, באשר הליכי הסגרה, אף אם הם בעלי אופי פלילי ולא אזרחי, אינם הליכים פליליים ישראליים, ואין להחיל עליהם את הוראות הדין הפלילי הישראלי. כל תכליתו של הדיון השיפוטי בבקשת ההסגרה היא לוודא קיומם של התנאים להסגרה, ולשלול קיומם של הסייגים להסגרה, וזאת בהתאם להוראות חוק ההסגרה. על כן כשירות נאשם לעניין הליך פלילי על פי הדין הישראלי לחוד, וכשירותו לעניין הליך הסגרה לחוד.

לאור האמור, גם לגישתו שאלת כשירותה של המערערת לעמוד לדין צריכה להיבחן במסגרת סייג "תקנת הציבור" שבסעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה, וכחלק אינטגרלי מהדיון בבקשת ההסגרה. כנגזר מכך גם אין לאפשר ערעור, לא בזכות ולא ברשות, ביחס להחלטות ביניים בעניין זה.

השופט גרוסקופף בחן את פרשנות סייג "תקנת הציבור" לעניין הליכי הסגרה לאור טענת המערערת כי אין היא כשירה לעמוד לדין. לשיטתו, שאלת כשירותה של המערערת לעמוד לדין ראוי שתתברר לגופה, ועד תומה, בהליך הפלילי שיתקיים לפני בית המשפט במדינה המבקשת את הסגרת המערערת (מדינת ויקטוריה, אוסטרליה) ולא לפני בית משפט הדן בסוגיית ההסגרה. לצורך הדיפת טענת המערערת לתחולת סייג תקנת הציבור ביחס לבקשה להסגירה די בקביעה כי עמדת המדינה לפיה המערערת כשירה לעמוד לדין היא עמדה מבוססת, שיש לה אחיזה בחוות דעת פסיכיאטריות עדכניות שלא הופרכו.

השופטת ע' ברון הצטרפה לדעתו של השופט גרוסקופף לפיה המקרה הנוכחי אינו מצריך הכרעה לגבי נטל ההוכחה ומידת ההוכחה שבהם נדרש לעמוד נאשם שמשפטו מתנהל במדינת ישראל וטוען שאינו כשיר לעמוד לדין. לגישתה, כפי שבהליך הסגרה אין מבררים את אשמו של מי שמבוקש להסגירו, אלא אך אם קיימת "אחיזה לאישום", זהו

הרף הראייתי שראוי שישמש גם לבדיקת כשירותו של מבוקש ההסגרה. רף זה

נמוך מאמות המידה של הדין הפלילי הישראלי ונבחן באמת המידה של סייג "תקנת הציבור" שבחוק ההסגרה.

עם דחיית הערעור, בשלה העת להכריע בבקשת ההסגרה לגופה. הצדדים כבר טענו בנושא זה בפני בית המשפט המחוזי וההכרעה מונחת כיום לפתחו.