ע"פ 4706/06 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער, יליד חודש אוקטובר 1988, בילה בתאריך 8.1.06 במועדון בירושלים, שם התפתח ויכוח בינו לבין סרגיי קוזלסקי (להלן: המתלונן). על פי הנטען בעובדותיו של כתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי, היו המערער והמתלונן לאחר לגימה של משקאות משכרים. בשלב כלשהו הם יצאו אל מחוץ למועדון, שם גלש הויכוח המילולי לפסים אלימים, במהלכם שלף המערער סכין שנשא עמו ודקר את המתלונן 6 פעמים באזור הבטן והחזה. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן קרעים בסרעפת ובטחול, והוא הובהל לבית חולים שם נותח.

המערער הודה בעובדותיו של כתב האישום, והואיל והיה קטין בשעת מעשה, הוגש בעניינו תסקיר מבחן במסגרתו הובעה הדעה כי נכון יהיה להחזיקו במעון נעול, ובהעדר מקומות פנויים במעון הומלץ שלא לגזור לו מאסר ממושך. לאחר שהצדדים טענו לעונש, גזר בית משפט קמא למערער 30 חודשי מאסר ו-7 חודשים מאסר על-תנאי.

בערעור שבפנינו, בו מלין המערער כנגד העונש שהושת עליו, נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי להודאתו בעובדות, לחרטה הכנה שהביע על הפגיעה בקורבן, ובעיקר לנסיבותיו האישיות. נטען, כי הוריו של המערער התגרשו כאשר היה ילד רך בשנים, ואמו שנאלצה לגדל לבדה אותו ואת אחיו, התקשתה לעשות זאת. ועוד נטען, כי לא ניתן משקל הולם לגילו הצעיר של המערער, לעובדה כי שהה במעצר ממושך, וכי השמתו במעון נעול נמנעה עקב העדר מקומות פנויים. לבסוף, נטען כי העונש שהושת על המערער חורג מרמת הענישה הנוהגת.

אין בידינו לקבל ערעור זה. זו אינה הפעם הראשונה בה עובר המערער על איסורים שבחוק, ובעבר נעשו ניסיונות לשלבו בפנימיות, מהן נשר לאחר זמן לא רב. גם כאשר נשלח לאבחון במעון "נווה חורש", התקשה

המערער להתמודד עם סמכות, ועל כן הומלץ על תקופת טיפול ניסיונית בקהילה, אך כפי שעינינו רואות הוא חזר וחטא בפלילים.

האירוע נושא ערעור זה מסמל הסלמה ניכרת בהתנהגות המערער. אותה הסלמה נובעת, ראשית, מהחלטת המערער להגיע לבילוי במועדון כאשר סכין בכליו, ושנית, מן העובדה שבהמשך לויכוח מילולי לא היסס המערער לשלוף את הסכין ולנעוץ אותה שוב ושוב בגופו של יריבו. זו אינה עוד משובת נעורים, אלא גילוי של קיצוני של אלימות חומרה, שנדמה כי אך בדרך נס לא הסתיימה בתוצאה קשה פי כמה. בתקופה בה רבים הם אלה החוטאים בשימוש בכלי נשק קר וחם כדי ל"יישב" חשבונות של מה בכך, התגובה העונשית חייבת להיות קשה וכואבת, ואם בדרך זו ניתן יהיה להציל ולו נפש אחת, דיינו.

נוכח האמור, הערעור נדחה.