ע"פ 4710/01 סמי שייח נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

במהלך שנת 2000 סיכם המערער עם אחר (אוסאמה סעד), לרכוש ממנו סמים מסוכנים. המערער שילם על חשבון הסם המובטח סכום של 5000 דולר, וביום 20.11.2000 הגיע עם רכב מסוג הונדה סיביק על מנת להשלים את העסקה. במעמד זה קיבל המערער סם מסוג הרואין במשקל של כ496- גרם, ובעת שעשה את דרכו בחזרה, נעצר על-ידי רכב משטרתי והסם נתפס. המערער הודה בעובדות אשר יוחסו לו בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת, וטען כי התכוון לרכוש סם מסוג חשיש, אך להפתעתו מסר לו המוכר הירואין, והבטיח לספק לו את החשיש במועד אחר. להסתייגות זו של המערער לא היה משקל לענין הכרעת-הדין, ולאור זאת החליט בית המשפט להרשיעו בעבירות שיוחסו לו - קשירת קשר לבצע פשע, סחר בסם מסוכן והחזקת סם שלא לצריכה עצמית.

בגין כל אלה גזר בית המשפט למערער 5 שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, קנס בסך 7,500 ש"ח, ופסילה מלקבל או להחזיק ברשיון נהיגה למשך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא. כמו כן הורה בית המשפט, על חילוט רכבו של המערער מכוח הוראתו של סעיף 36ג(א)(1) לפקודת הסמים המסוכנים, לאחר שמצא כי מדובר ברכב ששימש כאמצעי לביצוע העבירה.

הערעור מופנה כנגד חומרת העונש, ולהשקפת בא-כוח המערער החמיר בית משפט קמא עם שולחו מעבר למידה הראויה. להשקפה זו לא היינו שותפים, ככל שהדבר נוגע לעונש המאסר. בתקופה בה עושה החברה בישראל מאמצים להלחם בנגע הסמים, נדרשים בתי המשפט להכביד את ידם על החוטאים בתחום זה, ולא נוכל לומר שעונש המאסר נוטה לחומרה, לנוכח כמות הסם שנתפסה ברשות המערער, ולאור העובדה שזו אינה הרשעתו הראשונה בעבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים.

באשר לעונש הפסילה שגם עליו מלין המערער, הודיעה באת-כוח המשיבה ברוב הגינותה, שהואיל ומלכתחילה לא עתרה התביעה לעונש מסוג זה, היא אינה רואה מניעה ללכת לקראת המערער. לנוכח עמדה זו, ומאחר וסברנו שהמערער עשוי להיזקק לרשיון הנהיגה על מנת לנסות לשקם את חייו לאחר שיסיים לשאת במאסרו, אנו מחליטים כי תקופת הפסילה תתחיל מהיום, ולא כפי שנקבע בערכאה הראשונה.

עניין אחרון היא סוגיית חילוט הרכב. בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי לא מצאנו התייחסות להוראתו של סעיף 36ג(ב) של פקודת הסמים המסוכנים, הקובע כי "בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי סעיפים 36א ו36-ב אלא אם נוכח שלבעל הרכוש שיחולט ולבני משפחתו הגרים עמו יהיו אמצעי מחיה סבירים ומקום מגורים סביר".

אפשר שבית-המשפט לא עסק בסוגייה זו הואיל והצדדים לא הפנו את תשומת לבו לסייג שקבע המחוקק לענין חילוט רכוש, ואפשר ששוכנע שסייג זה לא חל על נסיבותיו של המקרה הנוכחי. אך אם כך סבר, היה על בית המשפט לתת לכך ביטוי בהנמקתו של גזר-הדין, ומשדבר לא נעשה, לא נותרה פתוחה בפנינו דרך אחרת זולת החזרתו של הדיון להשלמה.

לפיכך, ובצד דחייתו של הערעור באשר לעונש המאסר בפועל, וקבלתו החלקית בסוגיית הפסילה, אנו מורים על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, שם יהיו הצדדים רשאים להביא ראיות ולטעון לענין סעיף 36ג(ב) לפקודת הסמים, ואחר כך ישוב בית המשפט ויכריע בסוגיית גורלו של הרכב.