ע"פ 4711/04 אפרים יעיש נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.לגרסת המשיבה, בין המערער למתלונן, נאור חיים, נתגלעה מחלוקת על רקע מערכות יחסים רומנטיות שניהלו עם אחת, אודליה שרעבי, ילידת שנת 1984. נראה כי ניסיונו של המתלונן להתקרב לאודליה היה לצנינים בעיניו של המערער, ועל כן הזהיר את יריבו שאם לא יחדל מכך, הוא יפגע בו. על פי לשונו של כתב האישום, מימש המערער את איומו בשעות הערב של אחד מימיו של חודש מאי 2003, כאשר הלם עם מוט ברזל בראשו של המתלונן, ואחר כך נמלט מהזירה. המתלונן נפל על הרצפה מדמם וחסר הכרה, ואמבולנס הבהילו לבית חולים. עוד נטען בכתב האישום, כי המערער ניסה להדיח את אודליה ואת המתלונן למסור הודעות שקר בעת חקירתם במשטרה. לבסוף נטען, כי אף שהמערער זומן לחקירה במשטרת ישראל, הוא לא התייצב, ובגין כל אלה יוחסו לו עבירות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, הדחה בחקירה והפרת הוראה חוקית.

2.בהיפתח משפטו כפר המערער בעובדות שיוחסו לו, ואף טען כי שעה שהמתלונן הותקף הוא שהה במקום אחר. דא עקא, גרסה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, שלאחר שמיעתן של ראיות הצדדים החליט להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו, למעט שתיים - עבירות ההדחה בחקירה של אודליה והפרתה של הוראה חוקית, מהן הוא זוכה. בהמשך, גזר בית המשפט המחוזי למערער שלוש וחצי שנות מאסר, 18 חודשי מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 1,000 ש"ח.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין כנגד העונש.

3.נקדים ונאמר, כי לא מצאנו מקום לקבלת הערעור. באשר להרשעה – זו מתבססת על האמון שנתן בית המשפט בעדותה של אורנה א', אשר היתה עדה לתקיפה, ובגרסתו של המתלונן, בעיקר זו שנרשמה במהלך חקירתו במשטרה. באשר לעדותה של אורנה - התברר כי היא אושפזה בעבר, מספר פעמים, בבית חולים לבריאות הנפש, וגם בסמוך לאירועים בהם עוסק ערעור זה. מכך ביקש בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד ד' ונטורה, ללמוד, כי עדה זו אינה ראויה לאמון, ולא משום מחלתה בלבד, אלא גם משום שלא הסתירה כי היא ביקשה לנתק את קשריה של אודליה עם המערער, עקב כך שהוא בוגר ממנה בשנים רבות.

את ההשקפה הזו דחתה השופטת המלומדת של בית משפט קמא בשתי ידיים, לאחר שהתרשמה מאמינותה של אורנה, שאת עדותה אפיינה גרסה קולחת שלא נתערערה גם בחקירה הנגדית, ומבלי שניסתה לייפותה כדי לסבר את אוזנו של בית המשפט. חיזוק לעדותה של אורנה נמצא בעדותו של המתלונן. זה האחרון התייצב בבית המשפט כשהוא נפחד, והשופטת המלומדת התרשמה כי הוא מתקשה להטיח את גרסתו המפלילה בנוכחות המערער. במצב זה פנתה השופטת לגרסה שנרשמה מפיו במהלך החקירה, ומצאה כי זו תואמת היטב את גרסתה של אורנה לפיה פציעתו של המתלונן באה מידיו של המערער ולא מידיו של אחר.

הנה כי כן, בפנינו הכרעה בשאלות של עובדה המסורות מטבען לערכאה הדיונית, עקב יכולתה להתרשם מאמינותם של העדים המופיעים בפניה באופן ישיר ובלתי אמצעי. בית המשפט המחוזי בחר להאמין לעדי התביעה, ולדחות את גרסתו של המערער, וגם לאחר שנתנו את דעתנו לנימוקי הערעור שבכתב ועל-פה, לא מצאנו כי הוכחה עילה להתערב בהם. אדרבא, כפי שהראה בית המשפט המחוזי, גם טענת האליבי בה התגונן המערער, ואותה העלה לראשונה רק במהלך משפטו, נתבררה כמחוררת ככברה, ומי שנוקט בקו הגנה כזה מלמד על עצמו שבהגנתו אין ממש.

4.באשר לעונש – המערער הינו אדם בגיל מתקדם, שלחובתו נזקפות עשרות הרשעות קודמות, בגינן נשא במספר ניכר של עונשי מאסר. המקרה עליו הוא נקרא לתת את הדין הפעם, מלמד שהמערער לא למד דבר מלקחי העבר, ואם תוסיף לכך את חומרת הפגיעה במתלונן, שוב אין ספק כי גם העונש שגזר בית המשפט המחוזי, הינו מאוזן ומתון.

התוצאה היא כי דינו של הערעור להידחות, וכך אנו עושים.