ע"פ 4724/99 חיים נגר נ. מדינת ישראל

1.המערער הורשע בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ב1972-, ונגזר עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של ארבע שנים, בניכוי ימי המעצר שריצה, וכן הוא נפסל מלקבל ומלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 17 שנים. הוא מערער לפנינו על עצם הרשעתו ולחלופין על הרשעתו בעבירה של הריגה ועל חומרת עונשו.

2.לפי ממצאי העובדות שנקבעו בבית המשפט המחוזי נהג המערער במשאית עם עגלה נגררת בכביש הערבה מאילת לכיוון באר שבע. בהגיע המערער סמוך לצומת תמנע, הוא עקף מספר כלי רכב ותוך כדי עקיפתו פגע ברכב שבא מולו ומיד לאחר מכן פגע במכונית פרטית שפנתה שמאלה בצומת שבדרכו של המערער. כתוצאה מן התאונה נהרגו שלושה בני משפחה אחת שהיו במכונית. לאחר מכן, בתחילת שמיעת הראיות, נמלט המערער לחוץ לארץ לכמה שנים ומשפטו התחדש רק לאחר ששלטונות ארה"ב הסגירו אותו ארצה.

אין חולקים על כך שהמערער נהג ברכב כבד באורך של כ18- מטר אשר מורכב משני חלקים - גורר ונגרר. עוד אין חולקים על כך כי מערכת הבלמים של הרכב הנגרר לא פעלה, ולפי ייעוץ שהמערער קיבל נסתמה הדליפה שהיתה במערכת הבלימה על ידי חתיכת עץ; נאמר למערער שאמנם הוא יכול לנהוג ברכבו אך עליו לנסוע במהירות איטית. אכן, העובדה שהיעוץ שניתן למערער היה יעוץ בלתי ראוי אינה מסירה מעל כתפי המערער את האחריות לנהיגתו.

בית המשפט המחוזי דחה את טענתו העובדתית של המערער שהוא יצא לעקוף את שורת המכוניות שנסעה לפניו לאחר שרכב סוברו עקף את רכבו ונכנס לפניו מיד לפני קרות התאונה; הסניגור המלומד השיג לפנינו על ממצאו זה של בית המשפט המחוזי אך לאחר שעיינו בחומר הראיות נראה לנו שהיה יסוד לדחיית גרסתו של המערער ואין עילה מספקת להתערב בממצא זה.

3.הטענה המרכזית של הסניגור המלומד היתה שלא הוכחו יסודותיה של עבירת ההריגה; לענין זה נתן השופט המלומד את דעתו לעובדה שהמערער היה מודע לפגמים שבמערכת הבלימה, שהוא לא שמר על מרחק מתאים בין משאיתו והרכבים שלפניו, שהוא נסע במהירות מופרזת תוך עקיפת שורת המכוניות שלפניו, תוך פגיעה במכונית שבאה מולו ושלא היה ער לאפשרות שמא תצא מכונית מן הצומת שהמערער עלול לפגוע בה. כמו כן לא ראה המערער תמרור שהיה מוצב במקום, המסמן התקרבות לצומת שבו התרחשה התאונה.

השופט המלומד קבע שהשילוב של כל היסודות העובדתיים שהזכרנו לעיל מלמד שהמערער נהג מתוך פזיזות, תוך צפיה כי התנהגותו עשויה לסכן את חייו של הזולת ומתוך אדישות לאפשרות שאנשים אחרים יפגעו; נתנו את דעתנו לטענותיו של הסניגור המלומד ולא עלה בידו לשכנענו שקיימת עילה להתערב בממצא שהמערער היה מודע לסכנה של אפשרות הפגיעה באנשים אחרים והתעלם מכך כשהתקרב לצומת, תוך נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה. בכך הוכיחה התביעה הכללית שנתקיים במערער יסוד הפזיזות שבעבירת ההריגה ואין עילה להתערב במסקנותיו של בית המשפט בענין זה.

4.העונש שהוטל על המערער איננו עונש קל ועם זאת הוא אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מן הסוג הנדון. השופט המלומד לא התעלם מן העובדה שמכל בחינה אחרת המערער הוא אדם נורמטיבי וכי קיימות לגביו נסיבות אישיות מקילות; גם בהתחשב בשיקולים אלה היה מקום להחמיר בעונשו של המערער עקב נסיבות המעשה וגם נוכח התוצאה הקטלנית של נסיעתו הפזיזה.

נתנו את דעתנו לטענות הסניגור גם בענין זה ולא מצאנו עילה להתערב בעונש.

הערעור נדחה.