ע"פ 4736/07 גמיל אבו סלאח נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען, כי בחודש פברואר 2005 חצה המערער את הגבול עם לבנון, שם נעצר ונחקר עד שהוחזר לישראל בחודש דצמבר 2005. בגין מעשה זה יוחסו לו עבירות של מסירת ידיעות לאויב לפי סעיף 111 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ויציאה שלא כדין לפי סעיף 2א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954.

בחודש נובמבר 2006 אושפז המערער במרכז הרפואי לבריאות הנפש מזרע, ובעקבות בדיקה שנערכה לו ביום 23.3.07, נמצא כי הוא אינו מסוגל להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור מחמת מצב פסיכוטי שפיתח, ולפיכך גם אינו מסוגל לעמוד לדין.

2.

ביום כ"ח בניסן התשס"ז (16.4.07), ועל דעת הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי להפסיק את ההליכים נגד המערער, מכוח הוראתו של סעיף 170(א) לחוק סדר-הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ד-1982 וסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991. בהחלטתו לא התייחס בית המשפט לאמור בסעיף 15(א) סיפא, לאמור: "משתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה – יחליט בית המשפט בשאלת האשפוז או הטיפול המרפאתי".

יומיים בלבד לאחר אותה החלטה הגישה המשיבה בקשה להשלמת החסר, ולקביעת דרך הטיפול במערער. לבקשתה צירפה המשיבה חוות דעת נוספת, בה נאמר כי במצבו כיום ניתן לשחרר את המערער מבית החולים, אולם הפסיכיאטר המטפל ביקש כי יינתן בעניינו צו לטיפול מרפאתי כפוי.

בהחלטתו מיום ז' באייר התשס"ז (25.4.07) נעתר בית המשפט המחוזי לאותה בקשה, וכנגד החלטה זו משיג המערער בפנינו.

3.

בית המשפט המחוזי ראה באי-התייחסותו לשאלת הטיפול במערער כ"השמטה מקרית" כמשמעותה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט, ולכך נוסיף כי אפשר שמקורה של אותה תקלה היה בכך שאיש מהצדדים לא הפנה את תשומת לב בית המשפט לצורך להכריע גם בשאלת הטיפול. כך או כך, לא מצאנו כי נפל פגם בדרך בה הלכה הערכאה הדיונית, הואיל ומצבו של המערער, על פי השקפתם של המומחים לבריאות הנפש, מחייב מעקב צמוד. מעבר לדרוש נוסיף, כי הסמכות להשלים את החסר שמורה גם לערכאת הערעור מכוח סעיף 213(3) לחוק סדר הדין הפלילי, ולפיכך, גם אם היה בית המשפט המחוזי נמנע, במודע, מלהורות על התיקון המתחייב, היינו עושים זאת בערכאתנו.

נוכח האמור, הערעור נדחה.