ע"פ 4737/97 מאיר בנימין נ. מדינת ישראל

המערער הודה בהריגה, במסגרת הסדר טעון, הורשע ונדון למאסר בפועל לתקופה של שמונה שנים ומאסר על-תנאי לתקופה של 18 חודשים. הוא מערער על חומרת העונש.

העבירה בה הורשע המערער התרחשה בעת מסיבה במועדון. אחד המארגנים של המסיבה החל להכות את המערער, כיוון שחשד במערער שנכנס למועדון ללא כרטיס, והמערער בתגובה שלף סכין קפיצית שהיתה עמו ודקר את המכה אותו שתי דקירות. אחת הדקירות חדרה ללב וגרמה למות המנוח.

במסגרת הסדר הטעון הוסכם כי התביעה תבקש שבית המשפט יטיל על המערער עונש של מאסר לתקופה של שמונה שנים. כך היה. בית המשפט ציין שהוא התלבט אם לקבל את הסדר הטעון, שכן לדעתו קיפוח חיי אדם בנסיבות כאלה, נוכח הצורך להרתיע את הרבים מפני מעשים מעין אלה, מצדיק עונש כבד יותר. עם זאת החליט בית המשפט לקבל את הסדר הטעון, כשהוא מייחס משקל לנסיבות האישיות הקשות של המערער, וכן לשיקול הדעת של התביעה שהציעה את הסדר הטעון.

בדיון לפנינו חזר בא-כוח המערער על הטעונים שהושמעו בפני בית המשפט המחוזי. אכן, הטעונים בדבר הנסיבות האישיות הקשות של המערער נגעו ללב. כפי שבית המשפט המחוזי אמר בגזר הדין, "התמונה המצטיירת לעינינו היא כי נאשם זה לא זכה ליום אחד של חסד בחייו, ולא ניתנה לו הזדמנות לגבש אישיות יציבה בעלת ערכים נורמטיביים". אולם מטעם זה החליט בית המשפט המחוזי להסתפק בעונש שאינו נותן ביטוי ראוי לחומרת התוצאה של העבירה: קיפוח חיי אדם. ואין מקום לומר כי העונש שהוטל על המערער חורג מן הסביר, אפילו בהתחשב בנסיבות האישיות של המערער ובנסיבות המיוחדות של המקרה, באופן שיצדיק התערבות של בית משפט זה בעונש.

ראוי לומר, לכל מי שמוכן לשמוע, כי אדם היוצא מפתח ביתו עם סכין קפיצית, מבטא נכונות להשתמש בסכין, ונוטל על עצמו את הסיכון שיסתבך בעבירה חמורה. כדי למנוע ולהרתיע מפני התרחשות כזאת, שלמרבה הצער היא חוזרת וקורית במקומותינו, על בית המשפט להבהיר כי חומרת העבירה, שיש עמה קיפוח חיים, גוברת על שיקולים אישיים ומחייבת עונש כבד.

לפיכך אנו דוחים את הערעור.