פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
לערעורים פליליים
ע"פ
4741/13
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט א' שהם
המערערת:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיב:
אוסמה נעאמנה
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה מתאריך 23.05.2013 (כב'
השופט כ' סעב) בתיק ת"פ
544-01-13
בשם המערערת:
עו"ד ארז בן-ארויה
בשם המשיב:
עו"ד נעאמנה טארק
פסק- דין
השופט ח' מלצר:
1.
בפנינו ערעור מטעם המדינה על קולת העונש שנגזר על ידי בית המשפט
המחוזי
בחיפה מתאריך
23.05.2013 (כב' השופט
כ' סעב
) בתיק ת"פ
544-01-13, בגדרו הושתו על המשיב שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, 12 חודשי
מאסר בתנאי שלא יעבור המשיב עבירת אלימות מסוג פשע במשך 3 שנים,
6 חודשי מאסר בתנאי שלא יעבור המשיב עבירת
אלימות מסוג עוון במשך 3 שנים, קנס בסך 5,000 ₪ וצו מבחן לשנה.
רקע עובדתי
2.
לפי
עובדות כתב האישום המתוקן, בתאריך 14.12.2012 פגש המשיב ליד ביתו את בן דודו
(להלן:
המתלונן
) על רקע סכסוך קודם. במהלך ויכוח שהתפתח ביניהם – המתלונן
והמשיב דחפו אחד את השני. חברו של המתלונן, שהגיע למקום, ניסה להפריד בין השניים.
אחיו של המשיב הגיע אף הוא למקום והכה את המתלונן עם מקל בגבו. חברו של המתלונן
הכה את אחיו של המשיב ונטל ממנו את המקל. אז המשיב רץ לביתו, נטל סכין קצבים, שב
לזירת האירוע ודקר את המתלונן דקירה אחת בבטנו. כתוצאה מדקירה זו נגרם למתלונן קרע
עמוק לאורך הבטן השמאלית, שחדר את כל דופן הבטן, עם לולאות מעיים שלמות שפרצו דרך
הקרע אל מחוץ לבטן, וכן נגרמו לו שני קרעים במעיים. נזקים אלו הצריכו את אשפוזו של
המתלונן בבית החולים למשך עשרה ימים. בגין מעשים אלו יוחסו למשיב עבירות של חבלה
חמורה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיפים 333+335(א)(1)
לחוק העונשין התשל"ז-1977
(להלן:
חוק העונשין
)) והחזקת סכין שלא כדין (עבירה לפי סעיף 186 ל
חוק העונשין
).
3.
המשיב
שהה במעצר קרוב לחודשיים בטרם שוחרר לחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית מלא".
4.
בתאריך
12.03.2013 הורשע המשיב, על בסיס הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן, בגדרו
יוחסו לו העבירות המפורטות בפיסקה 2 לעיל. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש.
5.
בתאריך
03.04.2013 הוגש תסקיר לעניין העונש מטעם שירות המבחן בעניינו של המשיב. עורכת
התסקיר התרשמה כי המשיב הינו צעיר נורמטיבי, שאינו בעל דפוסי התנהגות עברייניים,
שנטל אחריות על מעשיו, מביע צער וחרטה עמוקים על המיוחס לו בכתב האישום ולכן סיכוי
שיקומו גבוהים. נוכח האמור עורכת התסקיר המליצה להימנע מהטלת מאסר בפועל על המשיב
ולהסתפק ב-300 שעות לתועלת הציבור, בשילוב עם מאסר מותנה משמעותי, צו מבחן ופיצוי
הולם למתלונן.
6.
בתאריך
09.04.2013 נשמעו הטיעונים לעונש. בא-כח המדינה טען כי מתחם הענישה בעבירות בהן
הורשע המשיב הוא בין 3 ל-6 שנות מאסר וכי החומרה היתרה של מעשי המשיב מצדיקים הטלת
עונש בחלק העליון של המתחם. בא-כח המשיב הגיש לבית משפט קמא הנכבד הסכם סולחה, שנחתם
בין משפחת המשיב לבין משפחת המתלונן, וטען כי מתחם העונש צריך לנוע בין הסתפקות
בתקופת המעצר לבין ריצוי עונש מאסר על דרך של עבודות שירות.
7.
בתאריך
22.04.13 במועד שנקבע לשמיעת גזר הדין, עדכן בא-כח המערערת כי הסכם הסולחה שהוצג
בדיון הקודם – לא כובד על ידי המשיב. על כן, הדיון בגזר הדין נדחה לתאריך 23.05.2013.
במועד זה עדכן בא-כח המערערת כי הסכם הסולחה כובד.
8.
בגזר
דינו ציין בית המשפט קמא הנכבד לחומרה את הנזק הקשה שנגרם למתלונן ואת חומרת התופעה
של "תת תרבות הסכין". עם זאת החליט בית משפט קמא הנכבד שלא למצות את
הדין עם המשיב בשוקלו לקולא את עברו הנקי של המשיב, את גילו הצעיר, את סיכויי
השיקום שלו, את התסקיר החיובי שהוגש בענינו על ידי שירות המבחן ואת הסכם הסולחה
שנחתם בין משפחתו של המשיב לבין משפחתו של המתלונן. נוכח כל האמור לעיל גזר בית
משפט קמא את דינו של המשיב, כמפורט בפיסקה 1 לעיל.
9.
כנגד
גזר דין זה של בית המשפט קמא הנכבד הוגש הערעור שבפנינו.
טענות הצדדים
10.
בהודעת
הערעור ובדיון שבפנינו התבקשנו על ידי בא-כח המערערת להחמיר בעונשו של המשיב. בא-כח
המערערת טען כי שגה בית המשפט קמא הנכבד משלא קבע מתחם ענישה לפי מצוות המחוקק
בתיקון 113 לחוק העונשין התשע"ב-2012
(להלן:
תיקון
113
). לטענת
בא-כח המערערת – לו היה בית המשפט קמא הנכבד
גוזר את עונשו של המשיב על פי הוראת המחוקק ב
תיקון 113
, אזי נסיבותיו
האישיות של המשיב היו מקבלות משקל פחות, משום שהיו פועלות בתוך מתחם הענישה, אך לא
מביאות לחריגה ממנו, כפי שקרה כאן, לטענת בא-כח המערערת. עוד גרס בא-כח המערערת כי
שגה בית המשפט קמא הנכבד בכך שלא נתן משקל מספיק לחומרת העבירה, לנזק שנגרם
למתלונן ולחשיבות הערך המוגן על ידי העבירה.
11.
בא-כח
המשיב נסמך מאידך גיסא על פסק דינו של בית משפט קמא הנכבד וביקש להימנע מהתערבות
בו, שכן, לטענתו, ניתן פה בצדק – משקל רב לנסיבותיו האישיות של המשיב. כמו כן הדגיש
בא-כח המשיב את הנתונים הבאים: את העובדה כי המשיב לא יזם את המפגש שהוביל לאירוע
נשוא כתב האישום, ואף לא הגיע אליו חמוש, את הודאתו של המשיב במיוחס לו בכתב
האישום המתוקן, שחסכה זמן שיפוטי יקר ואת התסקיר החיובי בענינו.
דיון והכרעה
12.
לאחר בחינה של הודעת הערעור ושמיעת טיעוני בא-כוח הצדדים – הגענו לכלל
מסקנה כי
דין הערעור להתקבל
. להלן יובאו הטעמים למסקנה זו
.
13.
נקודת המוצא בסוגיה שלפנינו נשענת על ההלכה לפיה, ככלל, אל לה לערכאת
הערעור להתערב
בעונש שהושת בערכאה הדיונית, אלא אם כן
מדובר בסטייה מהותית ממדיניות הענישה הראויה, או כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות
המצדיקות את הדבר. (
ע"פ
1242/97
גרינברג נ' מדינת
ישראל
(3.2.1998). כן ראו:
ע"פ
9097/05
מדינת ישראל נ'
ורשילובסקי
(3.7.2006);
ע"פ
3091/08
טרייגר נ' מדינת
ישראל
(29.1.2009);
ע"פ
6877/09
פלוני נ' מדינת
ישראל
(25.6.2012)). עם זאת, לדידנו, המקרה
דנן הינו אחד מאותם מקרים בהם מדובר בסטייה מהותית ממדיניות הענישה הראויה –
המצדיקה התערבות.
בתאריך 01.06.2012 נכנס לתוקף,
כידוע,
תיקון 113
, ששם לו למטרה לקדם אחידות בענישה באמצעות הבנייה של
שיקול הדעת השיפוטי בענישה ושל המשקל שניתן על ידי בתי המשפט – לשיקולי הענישה
השונים – בבואם לגזור דינם של נאשמים. על פי המתווה שנקבע
בתיקון 113
הליך גזירת
העונש הוא תלת שלבי (ראו: ע"פ 8641/12
סעד נ' מ.י
(05.08.2013):
בשלב הראשון
– במידה והנאשם הורשע במספר עבירות על בית המשפט לקבוע
האם מדובר באירוע אחד.
בשלב השני
– על בית המשפט לקבוע את מתחם הענישה. העיקרון המנחה
בקביעת מתחם הענישה הוא עיקרון ההלימה המורכב מחומרת מעשה העבירה בנסיבותיו וממידת
אשמו של הנאשם. לצורך קביעת מתחם הענישה נשקלים, בין היתר: החומרה המושגית של
העבירה בה הורשע הנאשם, החומרה הקונקרטית של העבירה בנסיבות ביצועה והענישה
המקובלת במקרים דומים. יצוין כי בשלב זה לא מובאים בחשבון שיקוליו האישיים של
הנאשם אלא נסיבות ביצוע העבירה.
בשלב השלישי
–בית המשפט בוחן האם במקרה הספציפי ישנן נסיבות המצדיקות חריגה ממתחם
הענישה: לקולא – מטעמים של שיקום (אף אם הוא פוטנציאלי) של הנאשם; לחומרא – אם
קיים חשש כי הנאשם עלול לשוב ולבצע עבירות ולכן הגנה על שלום הציבור מצדיקה החמרה
בעונשו. ככל שמתקיימות נסיבות המצדיקות חריגה – קובע בית המשפט את גזר דינו של
הנאשם מחוץ למתחם הענישה. אם אין נסיבות המצדיקות חריגה ממתחם הענישה גוזר בית
המשפט את העונש
בתוך מתחם הענישה
, כשהוא מביא בחשבון נסיבות שאינן קשורות רק בביצוע
העבירה ואת הרתעת היחיד והרבים. במסגרת השיקולים שאינם נוגעים לביצוע העבירה מביא בית
המשפט בחשבון, בין היתר (נותיר בצריך עיון את השאלה אם מדובר ב"רשימה
סגורה") את השיקולים הבאים (בהתאם לסעיף 40יא
לחוק העונשין
):
(1) הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו; (2) הפגיעה של
העונש במשפחתו של הנאשם; (3) הנזקים שנגרמו לנאשם מביצוע העבירה ומהרשעתו; (4)
נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, וחזרתו למוטב או מאמציו לחזור למוטב; (5) מאמצי
הנאשם לתיקון תוצאות העבירה ולפיצוי על הנזק שנגרם בשלה; (6) שיתוף הפעולה של
הנאשם עם רשויות אכיפת החוק; (7) עברו הפלילי של הנאשם או העדרו
.
14.
במקרה דנן נמנע בית המשפט קמא הנכבד מקביעה של מתחם ענישה. כמו כן
נראה על פניו, כי גזירת העונש על ידי בית המשפט קמא הנכבד לא נעשתה בצורה התלת-שלבית,
עליה מורה
תיקון 113
, ולראיה פיסקה 28 לפסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד, בה
נקבע כך:
"בית
המשפט מגבש את דעתו ביחס לעונש הראוי בהתחשב בנסיבות העבירה, הרקע לאירוע, הרקע של
הנאשם שעומד לתת את הדין, אופיו, עברו, הסיכוי לחזרה על מעשים דומים אל מול הסיכוי
לחזרה למוטב, תוך שבימ"ש מנסה לתהות על קנקנו של הנאשם, מחד כדי למצוא את
הדרך הנכונה שיש בה כדי לאפשר לנאשם לחזור למוטב ולהמשיך לתפקד כאדם מן היישוב,
תוך איזון בין שיקולי הענישה השונים ומאידך מתן ביטוי הולם לשיקולים שבאינטרס
הציבורי"
15.
עולה
מהאמור לעיל כי שגה בית המשפט קמא הנכבד מששקל את נסיבות העבירה – האמורות להיכלל
בשלב השני
ולהשפיע על קביעת מתחם הענישה,
לצד
השיקול של עברו הפלילי של הנאשם, שצריך להישקל רק ב
שלב השלישי
לניתוח
ולכן הוא מאפשר, על דרך הכלל, הקלה עם הנאשם רק בתוך מתחם הענישה. בנקודה זו יש איפוא
מן הצדק בדברי בא-כח המערערת הטוען כי לו גזר בית המשפט הנכבד קמא את עונשו של
המשיב בהתאם למסלול שהותווה
בתיקון
113
, קרוב לוודאי שהיה מגיע לתוצאה אחרת,
שכן השיקולים הפועלים להקלה בעונשו של המשיב היו באים לידי ביטוי בשלב השלישי והיו
משפיעים על גזר הדין בתוך מתחם הענישה.
16.
בית המשפט הנכבד ציין כי לאור השיקולים לקולא, שצויינו בפיסקה 8 לעיל,
הוא חורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים. אמנם יש במקרה דנן שיקולים המצדיקים
הימנעות ממיצוי הדין עם המשיב, אך בית המשפט קמא הנכבד שגה במשקל שנתן לשיקולים
אלו. בהקשר זה נעיר כי לא נעלמו מעינינו: התסקירים החיוביים שהוגשו מטעם שירות
המבחן, הודאתו של המשיב, עברו הנקי ונסיבות חייו. עם זאת אל לנו לשכוח כי המשיב
הורשע בעבירה חמורה, ש"תו המחיר" העונשי המירבי בצידה הינו 14 שנות מאסר
– המשקף אמירה נורמטיבית של המחוקק, הרואה חומרה רבה בפגיעה בגופו של אחר. במקרה דנן
עשה המשיב שימוש בנשק קר כדי לגרום נזק חמור – שיכול היה להיות אף חמור יותר – לבן
משפחתו, בגדר ויכוח שהתלהט. מעשיו אלו של המשיב מעידים על זילות לערך של שלמות
הגוף ואנטי חברתיות חזקה, המצדיקה מאסר מאחורי סורג ובריח.
בהקשר זה נציין כי לא נעלם מעינינו פסק הדין ב-ע"פ
10676/07
אביטאן נ' מדינת
ישראל
(18.09.2008), שצוין על ידי בא-כח המשיב,
אך שני המקרים נבדלים מהותית האחד מהשני בשני מובנים:
(א)
בעניין
אביטאן
, הנאשם תקף את המתלוננים באמצעות מקל עץ ואילו במקרה דנן
עשה המשיב שימוש בסכין קצבים.
אין צורך להכביר מלים על החומרה שבשליפת
סכין שכזו לפתרון סכסוכים, ועל אותה "תת-תרבות הסכין", שהפסיקה הרבתה
ומרבה להידרש אליה. המורשעים במריבות הקשורות בכך, דינם ככלל – מאסר בפועל מאחורי
סורג ובריח (ראו: ע"פ 607/07
עבדלסאלם
נ' מדינת ישראל
(10.05.2007)).
(ב)
בעניין
אביטאן
הנאשם לקח את המקל מידי המתלוננים והכה אותם בו כחלק
מהקטטה שהתפתחה במקום. הנאשם לא עזב ולא יכול היה לעזוב את זירת האירוע. במקרה
דנן, המשיב עזב את זירת האירוע, רץ לביתו, נטל סכין קצבים ואז שב לזירת האירוע
ודקר את המתלונן. עזיבתו של המשיב את האירוע מעידה כי יכול היה לעזוב את זירת
ההתרחשויות וכי למרות שניתן סיפק בידו לקרר את רוחו ולהימנע מלהיגרר למעשה אלימות –
הוא בחר לפגוע בגופו של אחר החלטה
שקולה ומודעת. אין מדובר איפוא באירוע אלים שהתדרדר מעבר לציפיותיו של המשיב, אלא בתקיפה אלימה ומכוונת תוך שימוש בנשק קר שהובא לזירת האירוע לשם כך.
17.
נוכח כל האמור לעיל – שגה בית המשפט קמא הנכבד משלא נתן משקל מספיק לנזק החמור שנגרם לקורבן ולחשיבות הערך המוגן העומד ברקע העבירות בהן הורשע המשיב. על כן ראוי כי יוחמר עונשו של המשיב. עם זאת ועל מנת לא למצות את הדין עם המשיב בהיותנו בשלב הערעור – החלטנו להשית על המשיב 12 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, כשיתר רכיבי העונש יוותרו על כנם.
המשיב יתייצב איפוא לריצוי עונש המאסר בפועל שהוטל עליו – בתאריך 06.07.2014 עד השעה 10:00 בימ"ר קישון, או במקום אחר על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים:
08-9787377 או
08-9787336.
תנאי השחרור בערובה עליהם הורה חברנו, השופט נ' סולברג , בהחלטתו מתאריך 01.08.2013 בתיק זה יוותרו על כנם עד להתייצבותו של המשיב למאסר.
ניתן היום
,
י"ב
בסיון התשע"ד (10.6.2014).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט