ע"פ 4744/13 ג'מיל אבו חסן נ. מדינת ישראל

1.

הטרגדיה העולה מן הערעור שבפנינו היא ברורה – בן שהרג את אביו כתולדה של תגרה אלימה ביניהם, וזאת על רקע שנים של קשיים ומצוקה משפחתיים, שהיריעה קצרה מלתארם. בתגרה זו דקר המערער (שהיה כבן עשרים בעת האירוע) את אביו פעם אחת במברג, שאותו נטל קודם לכן האב והמערער חילץ מידיו. האב נפצע בראשו והובהל לבית החולים. שם הוא עבר טיפולים רבים, והמערער – בנו – אף סעד אותו וטיפל בו. חרף המאמצים, בתום כששה חודשים של טיפולים חלה התדרדרות במצבו הרפואי של האב והוא נפטר.

2.

נגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת שייחס לו הריגה (ת"פ 610122-10-10, השופט ש' אטרש ). המערער טען בבית המשפט המחוזי להגנה עצמית, כמו גם לניתוק הקשר הסיבתי בין הפציעה למוות, אך טענותיו נדחו והוא הורשע. עם זאת, בית המשפט המחוזי התרשם מן הנסיבות הקשות שאפפו את הרקע המשפחתי, כמו גם מן התוצאות הטרגיות מבחינתו של המערער עצמו, וגזר את עונשו ל-48 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו ו-24 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים לבל יעבור עבירת אלימות מסוג פשע.

3.

הערעור הוגש מלכתחילה גם כנגד הכרעת הדין והועלו בו, בין השאר, גם טענות משפטיות באשר לתחולת הסייג של הגנה עצמית ובנוגע לקשר הסיבתי המשפטי בין מעשיו של המערער לבין התוצאה הקטלנית. בהמלצתנו חזר בו המערער מטענות אלה ומיקד את טענותיו בגזר הדין. במסגרת כך, טען בא-כוחו של המערער בפנינו להקלה נוספת עמו בהתחשב בנסיבות המשפחתיות שהיו ברקעו של האירוע, כמו גם בשים לב לחרטה הכנה והמלאה של המערער וקבלת האחריות המלאה מצידו, כפי שבאו לידי ביטוי בתסקיר המבחן העדכני. מנגד, בא-כוח המשיבה טען כי הנסיבות המקלות באו לידי ביטוי כבר בעונש הלא מחמיר שהושת על המערער.

4.

המקרה שבפנינו אכן עורר בנו התלבטות. אין בליבנו ספק באשר למשא האשמה שנושא על גבו המערער. אין אף ספק, כפי שציין גם בית המשפט המחוזי, כי המערער הוא אדם נורמטיבי שכל אורחותיו זרות לעולם הפשע. מנגד, הערך החברתי והאנושי שבו פגע הוא הערך היקר ביותר בחברה שלנו – קדושת החיים. ניתן אף לומר שככלל העונש שהוטל אינו חמור, ואף נוטה לקולא. עם זאת, בסופו של דבר, סברנו כי הרקע המיוחד למעשה העבירה, גילו הצעיר של המערער, כמו גם תהליך קבלת האחריות של המערער (שהלך והעצים מאז ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי) וסיכויי השיקום הגבוהים בעניינו מצדיקים במקרה מיוחד זה הקלה נוספת עמו – הקלה זו עניינה הפחתה של תקופה לא משמעותית מן העונש שנגזר עליו ונותנת ביטוי לכך להשלמתו של תהליך קבלת האחריות של המערער, נתון שלא היה קיים בפני בית המשפט המחוזי במלואו. על כן, אנו מורים שעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער יעמוד על 42 חודשים (בניכוי ימי מעצרו), וזאת בתוספת לעונש המאסר על תנאי שיעמוד בעינו.

5.

סוף דבר: הערעור מתקבל, כאמור בפסקה 4 לעיל.