ע"פ 4747/00 מוטי ביסמוט נ. מדינת ישראל

המערער והמתלונן הכירו בקיוסק בו נהגו לבקר. בערב האירוע בילו בקיוסק בשתיית בירה. המערער ביקש מן המתלונן להלוות לו סכום כסף, וכנראה הזכיר לו כי ימים אחדים קודם לכן כבר פנה אליו בבקשה דומה. המתלונן דחה את בקשת המערער. בין השניים פרץ ויכוח, שנוהל בקולות רמים. לכך היה עד בעל הקיוסק. בשלב מסוים נעלמו השניים מעיניו אך לאחר דקות ספורות חזר המתלונן לקיוסק כשהוא דקור בבטנו ובחזהו.

המערער הואשם בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, כמובנה בסעיף 329(1) לחוק העונשין, וכן בעבירת איומים. המתלונן העיד כי המערער הוא שדקר אותו; ואילו המערער כפר בטענה זו. בית המשפט המחוזי שוכנע כי המערער הוא שדקר את המתלונן. לפיכך פסק להרשיע את המערער בחבלה בכוונה מחמירה. לאישום בעברת איומים לא נמצאה ראיה מספקת, והמערער זוכה מכך. בשל הרשעתו בגרימת החבלה נידון המערער לחמש שנות מאסר, ארבע מתוכן מאסר בפועל. כן הופעלו נגדו 18 חודשי מאסר על תנאי, מחצית התקופה בחופף למאסר המוטל. הערעור שלפנינו הוא על ההרשעה בדין ועל חומרת העונש.

דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות. הרשעת המערער התבססה על קביעת בית המשפט המחוזי, כי עדות המתלונן מהימנה בעוד שהכחשת המערער אינה רואיה לאמון. תמיכה ראייתית ממשית לגירסת המתלונן נמצאה לבית המשפט בעדותו של בעל הקיוסק. בהכרעה זו אין מקום להתערבותנו. הסניגור טען, כי מן הראיות עולה שהמתלונן כלל לא ידע לנקוב בשם האדם שדקר אותו עד ששמע את שמו מן השוטרים. איננו סבורים כי לעובדה זו, בהנחה שהיא נכונה, יש חשיבות; שהלוא המתלונן, גם אם לא ידע את שמו של המערער, הכירו עוד לפני האירוע. הסניגור הוסיף וטען, כי משהוברר שלפני האירוע צרך המתלונן מספר בקבוקי בירה, לא ניתן היה לסמוך על זכרונו. טענה זו מתייחסת לשאלת מהימנותו של המתלונן, שבה לא מצאנו יסוד להתערב בהתרשמותו של בית המשפט המחוזי. גם לכך שלמערער הייתה הכוונה המיוחדת, הנדרשת בסעיף 329, נמצאה לבית המשפט ראיה מספקת בנסיבות האירוע; שכן המערער דקר וחזר ודקר את המתלונן בבטנו ובחזהו שש פעמים.

גם בעונש שנגזר על המערער איננו רואים עילה להתערב. המערער הורשע בפשע חמור. המתלונן ספג מידו חבלה קשה. בהתחשב בנסיבות אלו, ולנוכח עברו הפלילי של המערער, איננו מוצאים יסוד לומר כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער יתר על המידה.