ע"פ 4774/09 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

באחד הלילות של חודש יוני 2008, באשדוד, לגם המערער משקאות חריפים ביחד עם אחדים מחבריו. בשלב כלשהו עלב בו המתלונן שהוסיף וקילל את הוריו שנפטרו, ובעקבות כך דחפו השניים זה את זה. המערער הכריז באוזני המתלונן "חכה אל תדאג", ולאחר שהצטייד בסכין אותה נטל מאחר, הוא ניגש למתלונן ודקר אותו בחזהו, בגבו ובבטנו. כתוצאה מכך אושפז המתלונן במשך מספר שבועות בבית חולים שם נותח מספר פעמים, ונראה כי החלמתו כליל עדיין רחוקה.

המערער הודה בעובדות האמורות, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של החזקת סכין וחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 186(א) ו-329(א)(1) לחוק העונשין. בהמשך, ולאחר שלבית המשפט הוגש תסקיר של שרות המבחן והצדדים טענו לעונש, נדון המערער ל-36 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי והופעל מאסר מותנה בן 6 חודשים שעמדו נגדו, חלקו במצטבר, כך שתקופת מאסרו הכוללת הועמדה על 40 חודשים. כמו כן, חויב המערער לפצות את המתלונן בסכום של 35,000 ש"ח.

בערעור שבפנינו, משיג המערער כנגד העונש. נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לכך שהיה קטין בשעת מעשה ולצורך להותיר פתח לשיקומו; למצבו הנפשי שהוביל אותו לבצע ניסיון אובדני; להשתתפותו בקבוצות טיפוליות; ולקנטור של המתלונן עובר לתקיפה. כן נטען, כי בית המשפט לא נתן משקל נאות לנסיבות חייו הקשות של המערער, וכי הוא יתקשה לשלם את הפיצוי בו חויב.

לא מצאנו בכל אלה עילה לשנות מן העונש. בעקבות מלים בוטות שהטיח המתלונן במערער, החליט זה האחרון להשיב ליריבו מנה אחת אפיים. אולם הוא לא הסתפק במלל, אלא נטל סכין ודקר את המתלונן מספר פעמים, עד שנדרש טיפול רפואי דחוף כדי להציל את חייו. אכן, נקודת המוצא לדיון היתה הסכמתם של הצדדים לפיה המערער היה קטין בעת ביצוע העבירות, אולם, מדובר במי שחי חיים שוליים מגיל צעיר, צרך סמים ואלכוהול, והחשוב מכל – כל הניסיונות של גורמי הטיפול לסייע לו ולשקמו, לא נשאו פרי עקב אי שיתוף פעולה שלו. למרבה הצער, נראה שרק עם כליאתו חל מפנה בגישת המערער להליך הטיפולי, וככל שיתמיד בו, אפשר שלראשונה בחייו יוכל לסגל לעצמו אורח חיים נורמטיבי. כך או כך, שיקומו של קטין אינו מראית פני הכל, ובמקרים בהם מופגנת אלימות כה רבה, שהמרחק בינה לתוצאה קטלנית כחוט השערה, מצווה בית המשפט להגיב בחומרה, הן כדי להרתיע את היחיד הנותן את הדין והן את הרבים. מנקודת השקפה זו, וחרף גילו הצעיר של המערער, לא גילינו בעונש חומרה יתרה, והדברים נכונים הן באשר לתקופת המאסר והן לשאלת הפיצוי בו חויב המערער.

אי-לכך, הערעור נדחה.