ע"פ 4782/11 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

מונח לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בתפ"ח 52062-07-10 (כבוד השופטים: ר' לורך , צ' דותן ו- ע' וינברג-נוטוביץ ) מיום 25.5.2011, שבמסגרתו הושת על המערער, בין היתר, עונש של 11 שנות מאסר בפועל.

נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו חמש עבירות של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים, לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין (ריבוי מעשים) ושתי עבירות של ביצוע מעשה סדום בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים, לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין. המערער הוא סבה של

ד' – קטינה ילידת 2003, ד' היא חברתה של א' – קטינה ילידת 2002, המתלוננת. העובדות המתוארות בכתב האישום מעלות תמונה קשה שתמציתה היא זו: בין השנים 2009-2010 נהג המערער לבודד את א' ולבצע בה מעשים מיניים הכוללים, בין היתר, נשיקות, הפשטת מכנסיה ותחתוניה, ליטופה, התחככות בה, ליקוק איבר מינה ופי הטבעת שלה והחדרת אצבעותיו לאיברים אלה. במקרה אחר, הרים המערער את א'

והצמידה אל גופו והתחכך בה עד שהגיע לסיפוקו. בכתב האישום מוסבר כי המערער חדל ממעשיו לאחר שאלו התגלו.

ביום 9.3.2011 הורשע המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וזאת על בסיס הודאתו במסגרת הסדר טיעון. הסדר הטיעון בין הצדדים לא כלל רכיב הנוגע לעונש, ועל כן היו הצדדים חופשיים לטעון כראות עיניהם, כשהמשיבה הדגישה כי בכוונתה לטעון לעונש מאסר דו-ספרתי וביקשה כי תתקבל חוות דעת מטעם המרכז להערכת מסוכנות. ואכן, זו נתקבלה, ובה הוערכה מסוכנותו המינית של המערער כבינונית נמוכה.

ביום 25.5.2011, גזר בית המשפט קמא את דינו של המערער והשית עליו עונש של 11 שנות מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירות מסוג פשע; תשעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירות מסוג עוון; ופיצוי למתלוננת בסך של 20,000 ש"ח. בית המשפט

סיווג כשיקולים לחומרה את מעשי המערער, גילה הצעיר של המתלוננת , ההשפעה שיכולה להיות למעשיו עליה, התעלמותו מהפגיעה בה והתמקדותו בצרכיו, ואי ההכרה מצידו בנזק שגרם לה. מבין השיקולים לקולה מנה בית המשפט את הודאת המערער, עברו הנקי, הבעת הצער על המעשים, גילויי הבושה, נסיבות חייו העגומות, מוכנותו לקבל טיפול, היעדר תמיכה רגשית וכלכלית בחייו והערכת המסוכנות שניתנה בעניינו. בית המשפט הדגיש כי המגמה בפסיקה במקרים שבהם הנפגעים מעבירות מין הם קטינים היא לתת משקל יתר לשיקולי הרתעת המבצע ועבריינים אחרים מתוך שאיפה להגן ככל האפשר על קורבנות פוטנציאלים. כמו כן צוין כי יש לתת משקל רב לנזקי הקרבן ולצורך להגן עליה. לנוכח אלה, הטיל בית משפט קמא את העונשים שנמנו לעיל, וזאת גם תוך הסתמכות על פ"ח (מחוזי ת"א) 1034/07 מדינת ישראל נ' מלי?חי (טרם פורסם, 6.2.2008) (להלן: עניין מליחי ) שבמסגרתו, לגישת בית משפט קמא, בוצעו העבירות בנסיבות דומות לאלו שבמקרה דנן.

מכאן הערעור על גזר הדין שלפנינו.

המערער טוען במסגרת ערעורו כי הוא אכן מתחרט על המעשים שבהם הורשע ונוטל אחריות מלאה על ביצועם, אך יחד עם זאת טוען כי העונש שהושת עליו חורג מרמת הענישה בנסיבות דומות ומתעלם מנסיבותיו האישיות. עוד טוען המערער כי הסתמכות בית המשפט על עניין מליחי בטעות יסודה שכן המעשים המתוארים שם הם חמורים יותר. בנוסף, הוא מלין על כך שלא ניתן משקל הולם להערכת המסוכנות שנתקבלה בעניינו, ובייחוד לגורמים מפחיתי הסיכון המופיעים בה. לגישתו, גילו אמור להוות אינדיקציה לכך שמסוכנותו תלך ותפחת ככל שיעבור הזמן. עוד מפרט המערער במסגרת טיעוניו את ההיסטוריה המשפחתית והאישית הקשה שחווה בילדותו, וטוען כי ראוי היה לתת לה משקל גדול יותר בשיקולי בית המשפט. בנוסף, טוען המערער באופן גורף שבית המשפט קמא לא נתן מספיק משקל לכלל השיקולים לקולה, ובכך שגה.

המשיבה טענה כי בית משפט קמא לא התעלם מהשיקולים לקולה, מעברו הנקי של המערער ומהחרטה שגילה, אבל יחד עם זאת הנחה את עצמו על פי פסיקותיו המנחות של בית משפט זה לעניין קביעת העונש. משכך, סברה המשיבה כי יש לדחות את הערעור.

לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, למעט מקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה דנן, לא מצאנו סטייה שכזו לחומרה. יתרה מזאת, איננו סבורים כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית. מעיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי נעשה במסגרתו איזן ראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים והעונש שהוטל על המערער הוא עונש ההולם את המעשים החמורים שביצע ואת נסיבותיהן.

למעלה מן הצורך נעיר כי אף לגופו של עניין דינו של הערעור דחייה. מעשיו החמורים של המערער אינם יכולים לסגת מפני נסיבותיו האישיות. עבירות המין, כדוגמת העבירות שבהן הורשע המערער:

"הן מבין העבירות הקשות שמופיעות בין סעיפי החוק ובצדק. אדם הגומר בדעתו להשתמש בזולתו ככלי לסיפוק יצרו המיני, כמוהו כמי שהפשיט אותו מאנושיותו, מהאוטונומיה שלו, ומכבודו כאדם בעל רצונות, שאיפות וחופש להחליט על גופו. הנפגע הופך לאובייקט בעיני התוקף ובאותם רגעים תכלית קיומו הופכת לרצות את צרכי התוקף. כל הפגיעות שצוינו לעיל מתווספות כמובן לפגיעות ולנזקים הגופניים הנגרמים כתוצאה מתקיפה מינית הכרוכה בכפייה אלימה ובמאבק. חמור יותר הדבר ככל שמדובר בקרבן קטין [...]. ברור הדבר כי חברה המקפידה על שלום חבריה, ביטחונם וכבודם האנושי נדרשת לשקוד על מניעת ביצועם של מעשים שיש בהם פגיעה כה קשה בערך האדם כאדם, תחילה דרך חינוך בניה ובנותיה וקביעת האיסורים ההולמים, ובמקרים שבהם החינוך נכשל והאיסור לא כובד, אזי דרך מערכת אכיפת החוק והענשת החוטאים" (ע"פ 3163/11 פילאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.4.2012).

אשר כל כן, יש להעדיף במקרה זה, כפי שעשה בית משפט קמא, את שיקולי ההרתעה וההגנה על קרבנות פוטנציאליים על פני השיקולים הפרטיים של המערער.

סוף דבר, דין הערעור להידחות.