ע"פ 4782/97 יוסף בסימי נ. מדינת ישראל

1.בפנינו שני ערעורים כנגד חומרת העונש שגזר בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.פ. 51/97) על כל אחד משני המערערים: תשע שנים מאסר מתוכן שבע שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, פיצויים לנהג מונית ששדדו (להלן: המתלונן) בסך 30,000 ש"ח וקנס בסך 750 ש"ח או שנה וחצי מאסר; כאשר על המערער בע"פ 4419/97 (להלן: אבו קישק) נגזרה, בנוסף לכך, פסילת רשיון נהיגה למשך שנתים מיום השחרור מהכלא.

העונש האמור, נגזר על כל אחד מהמערערים, בשל הרשעתם - על-פי הודאתם - בעבירות המפורטות להלן. אישום ראשון - שוד מזוין שבצעו עם שניים נוספים, שנעלמו בשטחים, במסגרתו שדדו מנהג מונית, באיומי אקדח גז, את המונית ואת כספו. אישום שני - מסחר ברכב גנוב וגניבה מרכב, בכך שגנבו מכונית ומכרו אותה ואת מתקן ההשחזה שמצאו בתוכה; כאשר אבו קישק, שנהג במכונית, מורשע גם בעבירות של נהיגה ללא רשיון וללא ביטוח. אישום שלישי - הצתת משאית והסגת גבול, שבצעו השניים בתגובה על כך שהמתלונן באישום השני דרש מאביו של אבו קישק פיצוי על הנזק שגרם לו בנו. ואישום רביעי - גניבת רכב, פירוק חלקים מרכב גנוב והצתת הרכב; כאשר אבו קישק שנהג ברכב מורשע גם בנהיגה ללא ביטוח וללא רישיון.

2.בערעוריהם, משיגים השניים; הן כנגד תקופת המאסר הארוכה שנגזרה עליהם לריצוי בפועל; והן כנגד סכום הפיצויים שחויבו לשלם למתלונן בפרשת השוד, נשוא האישום הראשון.

לענין תקופת המאסר, טוענים השניים - בעיקרו של דבר - כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל נאות לקולה לגורמים הבאים: ראשית - לגילם הצעיר, תוך הדגשה שאבו קישק היה בעת המקרה כבן 19 ושותפו, בסימי, כבן 21; שנית - לכך שעברו של בסימי נקי ואילו בעברו של אבו קישק עבירה אחת בלבד מתקופת נערותו ומסוג אחר; שלישית - לכך שכל המעשים נושא האישום נעברו תוך פרק זמן קצר, דבר המעיד על התדרדרות חד פעמית; ורביעית - להשפעה השלילית ביותר שתהייה, בהכרח, לשהייה ממושכת בכלא בחברה עבריינית, על עיצוב עתידם וסיכויי שיקומם.

3.לא נוכל להיעתר לבקשת ב"כ של המערערים להקטין את תקופת המאסר שהושתה על שולחיהם. אכן, המדובר בתקופת מאסר לא קצרה; והשלכותיה מוכרות. ברם, מאידך גיסא, השניים הורשעו בעבירת שוד מזוין חמורה, כלשצידה גניבות של כלי רכב למטרות בצע והצתת רכב כתגובה לבקשת פיצוי של אחד מבעלי כלי הרכב שנגנבו. ההצתה מלמדת בעליל: כי השניים אינם בוחלים בנקיטה באלימות; וכי המעשים שעשו אינם אלא ראשיתה של דרך חיים.

טיבם של המעשים העומדים בבסיס הרשעה מחייב ענישה מכבידה, שתקבע את חומרתם בהכרת כל הנוגעים בדבר; ואין לומר שהעונש שנגזר מופרז לחומרה ומתעלם מן השיקולים לקולה שעליהם הצביעו הסניגורים, במידה המצדיקה את התערבותנו.

3.לצד ההשגות כנגד תקופת המאסר שנגזרה עליהם, טוענים המערערים כנגד חיובם בפיצויים למתלונן - נהג המונית שנשדד כאמור - וכנגד הטלת קנס כאמצעי להבטחת תשלום הפיצויים.

כנגד עצם החיוב בפיצויים, טוענים המערערים כי לא ניתנה להם הזדמנות נאותה להתגונן; וכי הדבר בא להם כהפתעה במהלך העדתו של המתלונן כעד מטעם התביעה לענין העונש. מתברר, כי המערערים לא ביקשו מבית המשפט המחוזי דחית הדיון על מנת להתכונן כדבעי לחקירתו הנגדית של המתלונן בהקשר זה, או על מנת להשמיע בענין זה ראיות מטעמם; ודי בכך, כדי לדחות את הטענה שלא ניתנה להם הזדמנות להתגונן כאמור.

מאידך גיסא, יש טעם בטענת ב"כ המערערים כי לא היה מן הראוי לגזור על שולחיהם קנס, שתכליתו האחת והיחידה היא להבטיח את תשלום הפיצויים. כפי שציין בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין, הטלת הקנס נועדה אך ורק לתכלית האמורה; וזאת בהסתמך על הוראות הסיפה של סעיף 77(ג) לחוק העונשין, לפיהן כל תשלום יזקף על חשבון הפיצויים תחילה. בדרך זו, לא ניתן להגיע לתשלום הקנס, אלא לאחר תשלום הפיצויים; כאשר אי תשלום הקנס במועדו גורר את מאסרו של הנאשם לתקופה שקבע בית המשפט כתמורה לקנס.

בנסיבות הענין ובמיוחד לנוכח תקופת המאסר הארוכה - לא היה, לדעתנו, מקום לגזור על המערערים עונש של קנס; ובפועל לא לענישה התכוון בית המשפט בהטלתו, אלא בקביעת מנגנון להבטחת תשלום הפיצויים בלבד. אשר על כן, אנו מחליטים לבטל את הקנס.

אף שבכך מתייתר הצורך להכריע בהשגות כנגד הדרך שקבע בית המשפט להבטחת תשלום הפיצויים, רואים אנו להעיר כי דרך זו אינה נראית לנו. אילו חפץ המחוקק בקביעת מאסר כאמצעי להבטחת תשלום הפיצויים היה עושה כן במפורש; ומכל מקום בודאי שלא היה קובע לענין זה מאסר, שריצויו אינו בא במקום הפיצויים.

המחוקק קבע את הדרך לגביית הפיצויים ברישא של סעיף 77 (ג) לחוק העונשין; ויש לנהוג בענין זה על פי הוראות אלו.

4.סיכומם של דברים: אנו דוחים את שני הערעורים, בכפוף לביטול עונש

הקנס.